"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

אבל אני כבר יודעת שהספרים שצריכים להגיע אלי, מגיעים בדרך כזאת או אחרת. פעם  הספר מונח בראש הערמה בחנות הספרים המשומשים בישוב (ויש שם הרבה ערמות והרבה ספרים) ופעם חברה מוצאת ליד הפח ערמת ספרים שלא ידעתי על קיומם  ולא ידעתי שאני כל כך צריכה אותם.

אז הפעם זה היה שם הספר. כשהוצאתי אותו מן הערמה נגלתה לי הכריכה ועליה תמונה של תשעה דיוקנאות – נשים, גברים, חלקם בפרופיל וחלקם מלפנים. כולם עם מבטים חמורי סבר, תחתם כיתוב בגרמנית. על גבה של הכריכה תיאור של המחברת, שהיתה בת 12 כשעלו הנאצים לשלטון, ותולדות חייה השתנו לבלי שוב מבת למשפחה עמידה שלמדה בבתי ספר טובים ובילתה את שעות הפנאי עם חבריה, בני הבורגנות הגרמנית, לחיי פליטה נרדפת בשל היותה בת למשפחה מעורבת – אב יהודי ואם ארית.

והכל הכל קרה על פי חוק.

בספר מגוללת הכט את קורות חייה וחיי בני משפחתה וחברים בעיר המבורג ,מאז עלו הנאצים לשלטון, בצד חוקים ותקנות ועוד חוקים ועוד תקנות ופלפולים מפלפולים שונים שנועדו להסדיר את מעמדם של היהודים ושל בני הגזע המעורבים.

את הפסקה הפסטורלית המתארת את חיי אבותיה מקדימה פסקה בה מספרת המחברת כיצד הגיעו לידיה באופן כל כך מסודר הפרטים על עברה של המשפחה. אביה שהיה עורך דין לא רשאי היה משלב כלשהו לעסוק במקצוע, אלא להיות רק "יועץ" ליהודים. את הזמן שהתפנה הקדיש לאיסוף מסודר של מסמכים של בני משפחתו ומשפחת אשתו – אמה של אינגבורג. כשמתקדמים בתיאור קורות סביה של אינגבורג, כמעט שנשכח הפרט המטריד הזה – כיצד הגיעו לידיה המסמכים. הכל היה כל כך מבטיח, רגוע, משרה ביטחון.

את הספר מלווים חוקים ותקנות שציטטה הכט מתוך ספרו של רוברט קמפנר (1899-1989), עורך דין יהודי, שאסף בספר את כל החוקים והתקנות שתוקנו בזמן השלטון הנאצי ואת ההשלכות שלהם על היהודים. בהקדמה לספרו הוא כותב כך: "לקחו מהם את מקצועותיהם, גנבו מהם את נכסיהם, אסור היה להם לרשת ולהוריש, אסור היה להם לשבת על ספסלים בפארקים ולהחזיק ברשותם קנריות ולהשתמש בתחבורה הציבורית, ולהכנס למסעדות, לתיאטראות ולבתי-קולנוע. חלו עליהם חוקי גזע, נשללו מהם חופש תנועה וכל זכויות האזרח. זכויות האדם וכבוד האדם שלהם היו למרמס, עד שהם נשלחו למחנות ריכוז והוכנסו לתאי הגזים…"

בתחילת קיץ 33 כבר החלו להתפרסם תקנות וצווי הפרדה בין יהודים לבין שאר האוכלוסיה. איסור לרשום תרופות שיוצרו על ידי יהודים, אלא אם אין חלופה שיוצרה בידי ארים, איסור על חברי המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית להכנס לבתי-אירוח שפוקדים אותם יהודים, איסור על עובדי העיריות לקנות בחנויות של יהודים…

ככה, בקטנה…

הכט מספרת איך זה היה: "בעת ההיא עוד היו לא מעט אזרחים שאמנם השתוממו והרגישו לא בנוח, ובכל זאת לא פחדו לעבור על פני שורת החולצות החומות (כינוי לפלוגות הסער הנאציות א.ש.) ולהכנס לחנויות"

לאט לאט, בהדרגה, הולכות התקנות ומתרחבות לעוד ועוד היבטים של החיים. איסור על אגודות נוער יהודיות לעשות פעילויות ספורט בטיולי יום ראשון, שלילת הזכות לקו טלפון לחיילים לא אריים שהתעוורו במלחמת העולם הראשונה.

לאט לאט… באופן לא מורגש. כמו התקנה לסלק באופן לא מורגש יהודים מהרחובות הראשיים של ברלין בימי האולימפיאדה. או התקנה לסלק מרחובות העיר שבה התקיימה אולימפיאדת החורף את כל השלטים האנטי-יהודיים, כדי לא לחבל בהצלחת האולימפיאדה.

בשפה לאקונית, מתארת הכט את קורות חייה מזמן עליית הנאצים לשלטון דרך תקופת המלחמה ומה שקרה לה ולשכמותה – אזרחים בני תערובת, אחרי המלחמה. את חיי היומיום תחת מגבלות הולכות וגדלות, את ההפרדה בינה ובין חבריה האריים, את גורל הוריה שאמנם נפרדו לפני המלחמה אולם שמרו על קשרים חמים ביניהם ולאחר תיקון התקנות נאסר עליהם להפגש.

עוד תקנה: בעלי דם גרמני שיציגו בפומבי יחסי ידידות עם יהודים יושמו באופן זמני מסיבות חינוכיות בבתי מעצר. היהודים ישלחו כמובן למחנות ריכוז עד להודעה חדשה. אמה הארית של הכט שנלקחה למעצר לאחר שחיללה את הגזע בפגישתה עם אביה היהודי, מספרת לאחר חזרתה מהמעצר: "לא תאמינו כמה מהר מתרגלים לכל דבר…"

כן כן… לא תאמינו כמה מהר מתרגלים לכל דבר…

הכט ואחיה לא הסכימו לוותר על התרועעות עם חבריהם טהורי הגזע, כל זמן שהיה לשני הצדדים האומץ לכך. במבט לאחור היא מבינה איזה חוסר זהירות זאת היתה. "פשוט לא האמנו שייתכן שעוקבים אחרינו תמיד, מסביב לשעון"

עוד תקנה: איסור על יהודים שמלאו להם שש להיראות בפומבי ללא טלאי צהוב.

היא עצמה לא חויבה לשאת טלאי צהוב מהיותה בת תערובת. אולם אביה היהודי חוייב להסתובב  עם הטלאי. כשהיה בא לבקר את בני משפחתו (אסור היה להם לגור ביחד עם יהודי) היה מנסה ככל יכולתו להסתירו כדי שהשכנות הנאציות שלהם לא ילשינו עליהם.

עוד תקנה: "לנוכח הפתרון הסופי המתקרב של הבעיה היהודית, נאסרת ההגירה על יהודים בעלי אזרחות גרמנית ועל יהודים חסרי אזרחות".

זהו. כבר אי אפשר לברוח.

באיזשהו שלב חזרתי לבדוק את תמונת הכריכה של הספר. זוהי חלק מטבלה לזהוי פנים של גזעים גרמניים, שנלמדה בתקופה הנאצית בקורס ב"תורת הגזע". הכט היתה בעלת מראה ארי ובחסותו היא עברה את המלחמה בגרמניה בעזרתם של חברים שעזרו לה, לאמה ולבתה שנולדה באמצע המלחמה. אחיה וולפגאנג נשאר עם אביה. בהמשך נלקח האב היהודי לטרזינשטאט ומשם להשמדה באושויץ. אחיה נלקח למחנה עבודה בכפייה ולאחר המלחמה היה צריך להיאבק על פיצויים מהממשלה הגרמנית, כי על פי טענתם "אי-אפשר לקבוע בוודאות שהיתה פה שלילת חירות דומה למעצר". בתום המלחמה היה הולך שבוע אחר שבוע לפגוש את האוטובוסים של השורדים שחזרו מטרזינשטאט בתקווה לפגוש את אביו. בהמשך היגר לאמריקה הלטינית. אמה שרדה את המלחמה והלכה לעולמה בשנת 1979 בתחושת אשמה על כך שגירושיה הובילו למותו של אבי ילדיה. ואינגבורג הכט נישאה ב 1948 ועברה לגור עם בעלה בבאדנויילר בגרמניה.

מזה כמה שנים אני מרבה לקרוא על מלחמת העולם השניה. מה שמעניין אותי אלו שתי שאלות: דרכי ההתמודדות של אדם עם מצבי קיצון – במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה, בחוויות של בריחה והסתתרות, ביצירת אורח חיים נאצל בתנאים לא אנושיים, וכן שאלת התעמולה – איך הצליחו לשטוף את מוחם של מיליונים בתעמולה חסרת בסיס? איזה מנגנונים מאפשרים לדבר כל כך מופרך לקרות.

את הספר קראתי בנשימה אחת ובכאב בטן הולך וגובר. לא דמיינתי בחלומותי הגרועים ביותר שהשאלות הללו יהפכו בימי חיי לאקטואליות. אנחנו עדיין בשלב הרך (האמנם?). תעמולה המוצגת כדאגה לחלשים, שלילת זכויות למען "שמירה על החיים". בגרמניה זאת היתה שמירה על טוהר הגזע. כאן זו שמירה על הבריאות. ובשם ניכוס בריאות האזרחים על-ידי השלטון, מתוקנות תקנות, מועברים חוקים שמונעים מאנשים להשתמש בתחבורה ציבורית, לשבת על ספסלים בפארקים, להכנס למסעדות ותיאטראות ובתי-קולנוע. וכבר מכינים מחנות מעצר לאזרחים נגועים, מקיפים אותם בגדרות תיל ומגייסים סוהרים לשמירה על האסירים.

"לא תאמינו כמה מהר מתרגלים לכל דבר…"

"האמת היא שרק מי שקראו – והם היו מעטים מאד – את מיין קאמפף של היטלר התייחסו לזה ברצינות. שהרי המחבר לא הסתיר את הקשיחות חסרת הרחמים שבה הוא מתכוון לממש את השקפת עולמו." אומרת הכט.

לא תאמינו כמה רחוק אפשר להגיע במדרון מתון. רק צריך לקרוא על מה שכבר קרה….