אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

מה לי ולמצוות ציצית, חילוניה גמורה שכמוני. מצווה זו מופיעה בסוף הפרשה. כעין תשובה לפרשיות שלמות של תלונות וספקות שמלוות את יציאת מצרים וההליכה במדבר מראשית המעשה – ספקות של  עם ישראל בדבר הייתכנות של כל המהלך הזה להביאם אל הארץ המובטחת בבטחה, ספקות של משה שכורע תחת עול ההנהגה של העם כפוי הטובה, והספקות של אלוהים בכבודו ובעצמו שמתייאש מבחירתו.

איך מתחילה הפרשה? ראשיתה בסיפור המרגלים שיצאו לתור את הארץ. ומה הם מגלים בתורם את הארץ ? – רובם מגלים אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (יג לב) ומיעוטם רואים את הפוטנציאל הטמון בה ואת כוחות העם לרשת אותה: אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (יד ח), עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (יג ל)

מה מביא אנשים שנמצאים באותו המקום בדיוק לראות את המציאות בדרך כל כך שונה זו מזו, כביכול ממש הפוכה? זה מוזר שאנשים שונים מפרשים את המציאות בדרכים כל כך שונות. הלא בעיניים הם רואים את אותו הדבר את הענקים בארץ ואת הערים הבצורות. אני חושדת שההבדל בתפיסת המציאות טמון בלבם. הוא זה שמוביל אותם לראות את הדברים בצורה שונה. לבם מפחד. הם לא מאמינם בעצמם, הם לא מאמינים ביכולותיהם והם כמובן לא מאמינים באלוהים. וכאן באמת אין מציאות אחת אובייקטיבית. יש מציאות חיצונית – ערים בצורות וענקים, ויש שתי אפשרויות של מציאות פנימית: אחת הרואה בכך מכשול בלתי עביר והשניה הרואה בכך אתגר.

מיהם האנשים הרואים בכך אסון? איך הם חיים את חייהם, מה הם מלמדים את ילדיהם? אני מדמה אותם בעיני רוחי ורואה את הפחד שמדריך אותם בחיים. אל תרוץ כי אתה עלול ליפול הם אומרים לילדיהם ולא סומכים על יכולת התנועה המופלאה ויכולת הלמידה המופלאה עוד יותר, שבתקופת זמן קצרצרה מאפשרת לתינוק האנושי חסר האונים להפוך לבעל יכולות שלא ישוערו; לא נצא מהבית כי בחוץ מסוכן, הם אומרים, ולא מכירים ביכולותיה הוירטואוזיות של מערכת החיסון להתמודד עם שלל נגיפים, ומזיקים אחרים שמתקיימים במקביל לקיומינו בעולם, ומאפשרת למין האנושי לשרוד בעולם כבר עשרות אלפי שנים.

האנשים הרואים את האסון נוקטים באסטרטגיה של הימנעות "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו  נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה." הם חוזרים בהם מכל ההרפתקאה הזאת של יציאה לחירות. הם יחזרו למצרים, לסיר הבשר מחד ומאידך לשלילת חירותם.

ומיהם האנשים הרואים בכל קושי אתגר? איך הם חיים, מה הם מלמדים את ילדיהם? הם סומכים על כוחות הגוף והנפש שלהם להתמודד עם קשיים, הם מלמדים את ילדיהם לללכת אחר חלומותיהם ורצונותיהם גם אם בדרך הם יעברו מכשולים רבים. הם רואים בכל מכשול אתגר שמעשיר את יכולות הגוף והנפש והופך את האדם לבעל יכולת להתמודד עם אתגרי החיים, גם עם הקשים ביותר. "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ" הם משננים לילדיהם.

בפרשה הזאת אנחנו לומדים מהו מחיר הבחירה בפחד:
בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם.
וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם
לְכָל-מִסְפַּרְכֶם
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, 
אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. 
אִם-אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ,
כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. 
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם "לָבַז יִהְיֶה" – 
וְהֵבֵיאתִי אֹתָם,
וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ; 
וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם –
יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. 
וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר,
אַרְבָּעִים שָׁנָה –
וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם
עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. 
בְּמִסְפַּר הַיָּמִים,
אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ:
אַרְבָּעִים יוֹם –
יוֹם לַשָּׁנָה, יוֹם לַשָּׁנָה
תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם:
אַרְבָּעִים שָׁנָה;
וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי. 
אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי –
אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה
לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי:
בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ
וְשָׁם יָמֻתוּ. (יד כט-לד)

בפירוט רב מתאר אלוהים את גורלם של המפחדים. הפחד אינו יכול להיות המגדלור היחיד המוביל את החיים, אנחנו לומדים בפרשת "שלח לך". כשהוא משתלט על הנהגת חיינו – סופו להכרית את חיינו.

יציאה מעבדות לחירות היא מהלך קשה ומורכב. ובמקביל להתרת הכבלים במציאות החיצונית היא מתחוללת גם בתוך ליבנו – במעבר מחיים של פחד לחיים של אמונה.

וכאן באה לעזרתנו מצוות ציצית:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם
וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת – 
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת.
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (טו לח לט)

הכינו לכם תזכורת לאומנתכם, מציע אלוהים, תזכורת שהיא יומיומית, שבכל בוקר כשתלבשו אותה על גופכם, היא תזכיר לכם את דרככם, את חלומותיכם, את בחירותיכם. האמונה איננה מתת אל, היא מעשה ידי האדם פשוטו כמשמעו. היא דורשת תחזוקה. היא דורשת טיפוח מתמיד, עבודה יומיומית. היא לא מתחוללת רק בתוך ליבנו ובתוך הכרתינו. היא זקוקה לשורשים במציאות ממש. ליבנו ועינינו עשויים להטעות אותנו באופן מסוכן וגורלי. לא מספיקה רק האמונה שבלב, או מה שנתפס בחושינו, עלינו לפעול בעולם הממשי כדי לטפח את יכולתינו לחיות בחירות. הפעולה היומיומית תהווה תזכורת, תהווה מרכז כובד, כעין חיסון כנגד הספקות, הפחדים, השדים שמאכלסים את ההכרה שלנו, בין אם הם נובעים מלבינו או מעינינו.

ב.
ולמה אקטואליה?
כי אנחנו חיים בימים אלה ממש מתקפה חסרת תקדים על החירות האנושית, חירות הדעת, חירות התנועה, חירות הגוף, חירות המעשים. ומתקפה זו מושתת עלינו בשם הבטחת החיים. כמו מצרים: הובטחו שם חיים. אמנם חיי עבדות, אבל לפחות חיים. היו אב דואג לכל מחסורינו. טוב, אמנם לא לכל מחסורינו, אבל לחלקים ממנו. היה אב שלוקח עלינו אחריות. טוב אמנם גם נוגש בנו ללא רחם אבל גם מבטיח את הסדר המוכר והידוע.

וכנגד החיים האלה, חיי עבדות הגוף והרוח, מחנך אותנו סיפור יציאת מצרים לקבלת עול החירות על עצמינו, במחירים עצומים שעושים את החיים לבעלי ערך. כמו שאמרה ילדה אחת בת שבע לאמא שלה: "בשביל מה אני צריכה את החיים האלה אם אין לי חיים" (אמיתי. לא מומצא. אמרה בתגובה להסבריה של האמא על הסכנות האורבות בעידן מגפת הקורונה ביציאה החוצה מהבית). בשביל מה אנחנו צריכים את סיר הבשר אם אין לנו למען מה לחיות. הבטחת המזון (המדומה יש לומר) איננה נותנת מענה לחיים מלאים של האדם. הבטחת הקיום לא יכולה להיות הערך היחיד המוביל אותנו בחיינו. חיים ללא אהבה, ללא הגשמה ללא ביטוי יכולתינו בעולם אינם ראויים לחיות אותם. אשליית הבטחון שמבטיחה השמירה על החיים עצמם מביאה להרס החיים כמו שלמדנו בפרשת "שלח לך". מי שאיננו מוכן לקחת על עצמו את האחריות למציאת האיזון העדין שבין תחושת הביטחון לבין שאר הצרכים האנושיים בקשר, ביצירה, בקרבה – חי בעבדות, וזו כשלעצמה מסכנת את הקיום!

ג.
ועוד יותר אקטואליה –
אי אפשר לשמור על החיים על ידי כך שמפסיקים אותם, על ידי כך שמונעים מהחיים כל אתגר וסכנה. אי אפשר להמשיך לחיות אם כל מה שמדריך את החיים הוא הפחד מהמגיפה האיומה שהתחוללה ועוד תתחולל. אי אפשר לחיות בבריאות טובה כאשר נלחמים מלחמת חורמה (ללא הצלחה, יש לומר) בנגיפים המחוללים מחלות בגופינו. אי אפשר לחיות לאורך זמן כאשר הפחד הוא המדריך היחיד לחיינו. הפחד מכרסם בגופינו באופן ממשי. מזיק למערכות הגוף השונות, מחליש את רוחינו בבואה לתמוך בנו בהתמודדות עם אתגרי החיים.

לתדהמתי העצומה אנחנו חיים במצרים ולא בארץ ישראל. הנה, עיניי עיוורו אותי מראות – הידים ידי ארץ ישראל אבל הקול קול מצרים. מיהם המשמיעים את קול מצרים איננו יודעת, מיהם הנוגשים בנו אינני יודעת וגם לא רוצה להכנס לזה. רק דבר אחד אני יודעת, שאם אנחנו עצמינו לא ניקח אחריות על הנוגש הפנימי שחי בתוכינו, אם אנחנו לא ניקח אחריות על חירותינו, אין מי שיעשה את זה בשבילנו.

ועוד אני לומדת בפרשה הזאת שהיציאה ממצרים, ממעגל חיי העבדות יכולה להתאפשר רק בחיים של טיפוח האמונה והחזון, בלימוד, בעשייה, במאמץ לא לתת ללבינו ולעינינו להזנות אותנו למקומות של פחד. חיים מלאים מחייבים קשר בין חיינו הפנימיים ובין המציאות עצמה. בין הפחדים שלנו והמציאות, בין החזון שלנו ובין המציאות. המציאות לבדה הינה "רק" מציאות" הדיאלוג בין האדם ובין המציאות הוא הוא הבורא את העולם. וחיי המציאות הם חיי גן העדן כפי שצוו לנו בבראשית: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. (ג טו). חיי גן העדן אינם מסירים מהאדם את האחריות לפעול בעולם, וטבעה של פעולה בעולם הינו תמיד העדפה של דבר אחד על פני דברים רבים אחרים. יוצא מכך שחיי גן העדן לא מסירים מהאדם את האחריות לפעול למען האיזון הטוב ביותר האפשרי בין ערכים שמתנגשים בינם לבין עצמם, בין צרכים שמתנגשים בינם לבין עצמם בין אנשים שמתנגשים אלה באלה, בין קבוצות ואומות שנאבקות בינין.

והמשימה הזאת אני לומדת בפרשת "שלח לך", מחייבת ציצית. ציצית במובן של תזכורת מעשית ויומיומית לקוצר השגתם של ליבנו ועינינו ויצירת מרכז כובד אמוני לחיים, שמתוכו נוכל ליצור את האיזון הנדרש מידי יום ביומו, הנחוץ לחיי חירות.

ומה קורה כאשר אנחנו זוכרים רק את הציצית ולא מקשיבים לעינינו וללבנו?
אולי בשנה הבאה.

*חלוקת הפסוקים והפיסוק לקוחים מ"תנ"ך לעם" מפוסק ומבואר בידי ד"ר משה א. ענת

2 מחשבות על “אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s