פרשת שמיני – דין וחסד

אמנם היום הוא הזמן לקרוא את פרשת תזריע-מצורע, אבל אלה פרשות קשות בשבילי. אפשר אולי ללמוד מהן ולהבין וכו' אבל בפרשה הקודמת יש משהו שיותר מדבר אלי. וחירות זו שאני לקוחת לעצמי מתקשרת לדברים שאומר בהמשך.

אחרי שבעת הימים שבהם מקדש אהרון את בניו לתפקידי הכהונה, מתחילה פרשת "שמיני". ביום השמיני מתחילה "ההצגה" הגדולה – טקס הקרבת הקורבן באוהל מועד, טקס גדול ורב רושם בהשתתפותו הפעילה של אלוהים בכבודו ובעצמו – וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. (ויקרא ט' כד').

אני מדמיינת שנדב ואביהוא, בני אהרון, התרגשו עד כלות. אנשים צעירים, חווים לראשונה בחייהם מפגש עם מה שמעבר להם. זה מטלטל, מרגש, מפעים. מתוך מצב תודעה זה של התרוממות רוח  הם רוצים להשתתף ברגע הגדול ולא מסתפקים בתפקידם כעדים. הם רוצים להשתתף ממש, במעשים, ויוזמים פעולה לא מתוכננת. לרוע מזלם, מעשיהם לא נכללו בפרוטוקול של הטקס – הם חורגים מהכללים.  וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י' א'). אפשר אולי לומר שנהגו ביהירות, אבל גם אפשר לומר שלנוכח גודל השעה, דוקא מתוך ההשתתפות, המעורבות והדבקות שלהם ברגע, עלתה מתוכם הפעולה הספונטנית שכל כולה טובלת בתוך הרגע הגדול הזה ונובעת ממנו.

בעבודת הכהונה הכללים חשובים, ואפשר להבין גם את זה. מהותו של הטקס הרי קשורה באופן הדוק בקפדה על סדר הפעולות, על הזמן המדויק ועל הרכב המשתתפים בו. נדב ואביהוא עשו משהו בלתי נסלח על פי כללי הטקס, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה (ויקרא י' ב'). ואז באה תגובתו המצמררת של אהרון: וידום אהרון. אהרון מקבל על עצמו את הדין. אינו אומר מילה על מות בניו. ואם הוא בוכה, אזי הוא מחניק את בכיו. אהרון שותק. בגילו, מתוך נסיון חייו העשיר הוא כבר מבין את החשיבות העליונה שנועדה להקפדה על הכללים בעבודת הכוהנים. אולי הוא מבין שעמדת הכוח שניתנה לכהנים מחייבת הקפדה גדולה על השימוש בכוחם, ואין להקל בכך ראש, כי הכוח מסוכן לבעליו ולכל סביבתו.

בהמשך הטקס מתגלה פן נוסף של אהרון. שני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצווים לאכול את בשר הקורבן והם מסרבים. למעשה, הם מתקוממים בדרכם אל מול המשך הטקס כהילכתו. אלעזר ואיתמר שקעו באבל על מות אחיהם, הם לא יכולים להמשיך בהצגה. כאן, יוצא אהרון להגנתם אל מול משה. אהרון מציג עמדה גמישה מול הכללים החמורים מתוך הבנה אנושית לכאבם של שני בניו, שאינו מאפשר להם להמשיך ולציית לנהלי הטקס.

על המתח שבין הגמישות האנושית לבין שמירה על הכללים כותב שטפן היים בספרו "דו"ח דוד המלך". בדברים הבאים הוא מתייחס לשמואל הנביא שהעיד על עצמו שהוא נקי מכל רבב: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם (שמואל א יב ג). וכך כותב היים: … מתוך בדיקת הספר שהותיר לנו, אני סמוך ובטוח שהיה איש עקרונות ונקי-כפיים. מי אם לא אדם הגון ללא רבב יכול היה לומר קבל עם, כפי שעשה הוא במצפה, "הנני; ענו בי נגד אדני, ונגד משיחו, את שור מי לקחתי? וחמור מי לקחתי? ואת מי עשקתי? את מי רצותי? ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו?…" אלא שאדם אשר כזה, בקשיחותו, עשוי ליצור יותר אומללות מכל בן-בליעל, ברשעת ליבו.

אומללות וצער של האדם הנן סיבות מספיק טובות לגמישות, ליציאה מהכללים, ומי שאינו נוהג כך בבני אדם ואולי גם בעצמו, הנו רשע לב, אומר שטפן היים, שכתב את הרומן הזה תחת השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה. המתח בין הכלל והפרט, בין עמידה בדרישות החברה או מוסד כלשהו לבין צרכיו ורגשותיו של הפרט מלווים כל אדם שאינו חי לבדו בעולם. את האיזון בין הדרישות הסותרות האלה אפשר ללמוד מאהרון. האיפוק והבנת תפקידו הרם ככהן הגדול מאפשרים לו לקבל בהכנעת דומיה את גורלו הקשה וביחד עם זה לא מסתירים ממנו את כאבם של בניו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s