כמה שאני מודאגת, אמרה בליבה קלמנטין, נשענת על אדן החלון. הגן השתזף בשמש.
אינני יודעת היכן נואל, ז'ואל וסיטרואן. בשעה זו אולי נפלו לתןך הבאר או אכלו פירות מורעלים, או חטפו חץ בעין אם איזה ילד משחק ברובה חיצים, נדבקו בשחפת אם איזה חידק של קוך נעמד בדרכם, או איבדו את הכרתם מכיוון ששאפו את ניחוחם של פרחים בשומים מדי, או נעקצו בידי עקרב, שהביא עימו סבו של אחד מילדי הכפר, חוקר טבע מהולל ששב לא מכבר ממדינת העקרבים, הידרדרו מעץ, או השתעשעו במים וטבעו, רצו מהר מידי ושברו רגל, ירדו בצוק ומעדו וריסקו את מיפרקתם, נשרטו בחוט תיל ישן ולקו בצפדת:
הלוך ילכו עד פאתי הגן ויהפכו אבן ומתחת לאבן יימצא זחל קטן וצהוב שיבקע בין רגע ויתעופף אל הכפר, יחדור לרפתו של שור מוּעד ויעקצהו בזרבוביתו; השור יצא מן הרפת, הורס הכל; והנה הוא רץ בשביל אל הבית, כמי שנטרפה דעתו, ובעיקולי הדרך מותיר הוא במשוכת שיחי הדמודמנית אניצי שיער שחור; וממש לפני הבית מסתער הוא היישר על עגלה כבדה, שמושך סוס זקן ועיוור למחצה. העגלה מתפרקת מעוצמת החבטה ופיסת מתכת ניתזת באוויר לגובה מדהים; אולי זה בורג, אולי לולב, שמא אום, או מסמר, או איזה פירזול מן היצול, קרס מן הריתמה, יתד מן הגלגלים, שייצר העגלון ושאחרי כן נשברו ותוקנו בעזרת טריזי מֵילה מהוקצעים ביד אומן ופיסת הברזל נוסקת בשריקה בשמיים הכחולים. היא חולפת מעל לשער הגן, הוי אלוהים! היא צונחת, צונחת ובנופלה נוגעת קלות בכנפה של נמלה מעופפת ותולשתה והנמלה, שאינה יכול עוד להתנווט כראוי, מאבדת את יציבותה ונעה ונדה מעל לעצים כנמלה פגומה ולפתע צונחת אל המדשאה ואלוהים! הרי שם ז'ואל, נואל וסיטרואן והנמלה מידרדרת על לחיו של סיטרואן ובהיתקלה, מן הסתם בשאריות הריבה עוקצת אותו…
מתוך: "חרש הלבבות" מאת בוריס ויאן
באופן אישי 