בקשה – התבוננות מקרוב

אמא במטבח, מסדרת את הכלים במדיח, בדרכה להכין ארוחת ערב. בן נמצא בחדרו.
– בן
– …
– בן!!
– …
אמא נכנסת לחדר של בן. הוא עסוק בטלפון הנייד שלו.
– למה אתה לא עונה לי כשאני קוראת לך?
– מה את רוצה?
– למה אתה לא עונה לי? למה אני צריכה לקרוא לך אלף פעם עד שתענה לי
– הנה עניתי
– כן אבל למה אתה לא יכול לענות לי שאני קוראת לך?
– נו, מה את עכשיו רוצה לעשות לי שיחה? עכשיו עניתי! תגידי מה את רוצה.
– אני רוצה שתזרוק את הזבל
– בסדר
אמא חוזרת למטבח. ממשיכה להכין ארוחת ערב. כשהארוחה מוכנה היא קוראת לבן:


– בן
– …
– בן!
– …
– בן!!!!!!!
– מה את רוצה?!!!!!!!!
– בוא לאכול
בן בא ומתיישב לשולחן
– למה לא זרקת את הזבל? הבטחת לי.
– אמא, בחייך, הרגע בקשת את זה ממני.
– נו אז למה לא עשית את זה?
– הייתי עסוק
-כל פעם יש לך תירוץ אחר, תמיד אתה בדיוק עסוק במשהו אחר כשאני מבקשת ממך משהו. נמאס לי להרגיש כמו משרתת בבית הזה.
– נו אמא….. את שוב מתחילה, אין לי כוח לשיחות האלה….
בן ואמא יושבים שותקים כל הארוחה. בסוף הארוחה:
– אני מזכירה לך שהבטחת לזרוק את הזבל
– טוב אז הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים

מה יש לנו פה?

  1. אמא נמצאת במטבח וקוראת לבן. היא לא יודעת מה הוא עושה ברגע זה. היא נמצאת בתוך המציאות של תחזוקת החיים – כלים, ארוחות, מדיח…. היא כבר עייפה מהיום הארוך שהיה לה, לא רואה את הסוף. כל כך רוצה לשבת סופסוף רגל על רגל, לראות איזה זבל בטלוויזיה שקצת ירגיע לה את הראש מכל היום הזה… אבל יש עוד זה וזה וזה… והוא, הבן המתוק שלה מבלה בחדר שלו, שומע מוזיקה…. מה היא המשרתת בבית?
  2. בן נמצא ברגע זה בעולם אחר לגמרי. לא מחובר למציאות שאמא חווה באותו הרגע. הצעקה שלה מרגישה לו כמו פלישה, היא תובענית. והוא יודע שהוא צריך לענות כי אחרת כבר יהיו לו עניינים, אבל הוא גם יודע שהוא צריך להגן על המרחב שלו. כל פעם היא צועקת לו מהמטבח, והוא חייב להתייצב, לענות… אחרת היא מתחילה עם ההרצאות הקורבניות שלה.
  3. והנה, באמת אמא נכנסה לו לחדר והתחילה עם זה. היא לא בודקת אם מתאים לו לדבר. לא בודקת מה הוא עושה. היא פשוט נכנסת ומתחילה "לירות" עליו האשמות. נמאס לו להרגיש אשם לידה.
  4. בן מרגיש את המטען הרגשי של אמא, אבל הוא לא בדיוק מבין אותו, הוא לא מדובר.  בן מגיב באי נוחות, בהרגשת אשמה, במחשבה שאף פעם הוא לא יצליח לצאת בסדר איתה. גם הוא כבר טעון רגשית, עכשיו ובכל הפעמים הבאות שזה יקרה. והוא יודע שזה עוד יקרה.
  5. לבן לא ברור אם אמא מבקשת או מצווה. זה לא ברור. הוא לא יודע אם מותר לו גם להגיד לא. היא כביכול מבקשת ממנו, אבל מנסיון הוא יודע שיש לבקשה הזאת רק תשובה אחת. כן! אז התשובה של בן נועדה להוריד את אמא מעליו. הוא בעצמו לא בטוח בכלל אם הוא מתכוון לבצע את המטלה או לא. התשובה שלו לא היתה מענה לבקשה של אמא אלא אמצעי לקניית שקט של עוד כמה דקות. הזמן יגלה את העתיד…..
  6. שוב אמא קוראת לבן מהמטבח. הוא חזר לעסוק בעניניו, שוב מרגיש את התובענות של הקריאה שלה. הוא כבר יודע מה יקרה כשיפגשו ומנסה לדחות את זה כמה שהוא יכול.
  7. ואכן – ברגע שהם מתיישבים היא מאשימה אותו שלא זרק את הזבל. נמאס לו כבר להרגיש כל הזמן אשם לידה. היא שוב מתחילה עם העניין הזה של "המשרתת". הוא לא מבין בדיוק על מה היא מדברת. מצד אחד אומרת לו שהיא פה למענו, ומצד שני כל הזמן אומרת עליו שהוא חי כמו מלך, לא רואה אף אחד ממטר, במיוחד לא את אמא שלו. בן באמת לא מבין.
  8. אז הוא שותק. עדיף לשתוק. כך יותר בטוח.
  9. לבסוף הוא משחרר את משפט המחץ שנועד להרחיק את הקונפליקט הבא כמה שיותר.
  10. כמובן שהאירוע הזה יהווה תשתית רגשית לעוד הרבה אירועים שיבואו בעתיד. אמא מתוסכלת מחוסר שיתוף הפעולה, מרגישה קורבן של התפקיד האמהי, קורבן של בן שלא משתף איתה פעולה, שלא לוקח ביחד איתה חלק במטלות החיים. בן מרגיש חוסר כבוד למרחב שלו, לזמן שלו, להחלטות שלו.
  11. כשיקרה האירוע הבא שניהם כבר יהיו טעונים והעוצמות הרגשיות ימשיכו ויעלו מאירוע לאירוע.

שאלות לאמא יקרה,

  1. איך היית מרגישה אם היו קוראים לך מאיזה מקום בבית והיית צריכה להתייצב מיד, ואם לא היית מתייצבת היו "שוטפים" אותך?
  2. איך את מרגישה כשמתחילים לדבר איתך –  בנך, או מישהו בעבודה – בלי לבדוק אם זה זמן מתאים לשיחה?
  3. איך את מרגישה כשאת מבינה שבן שיחך רוצה להגיד משהו, אבל מדבר בעצם על משהו אחר לגמרי? מול עמית לעבודה? מול בן-זוג?
  4. האם כשאת אומרת משהו את יודעת אם זו בקשה או צו? האם את עצמך יודעת להבחין ביניהם?
  5. האם את תמיד יודעת לזהות בינך לבינך אם את מתכוונת לבצע את מה שהבטחת? לבנך? לעצמך?
  6. האם את תמיד יודעת אם את מתכוונת להענות לבקשה או לא? האם את תמיד נאמנה להצהרה שלך, בין אם היא כן או לא?
  7. איך היית מרגישה כשתופסים אותך בדיוק כשאת באה לאכול כדי לתת לך הרצאות כמה את לא בסדר?
  8. איך את מרגישה כשאתם סועדים בשתיקה מתוחה?
  9. האם את תמיד מקיימת את מה שאת מבטיחה?

אז מה כן?

  • כשאת רוצה לבקש ממנו משהו, צרי איתו קשר עין. אל תעשי את זה ללא קשר עין. גם לך לא נעים שצועקים לך פקודות מרחוק.
  • לפני שאת פונה אליו, בררי בינך לבינך אם זו בקשה או צו. הבהירי, קודם לעצמך, אבל גם לבן, את ההבדל בינהם.
  • אם זו בקשה – 'לא' היא תשובה לגיטימית.
  • אם זה צו – דאגי שתהיה לך דרך לאכוף אותו, אחרת אל תתחילי עם זה בכלל.
  • חכי לידו לתשובה ברורה, האם ומתי. אל תוותרי על תשובה מלאה. גם לא לעצמך!
  • בררי איתו אם הוא זקוק לתזכורת, אם ישכח את הבטחתו. אל תשכחי שהזבל לא עומד בראש מעיניו. תזכורת לא עולה כסף. בשבילך זה אפס מאמץ.
  • שימי לב לתשובות שאת נותנת לבקשות שלו. האם הן ברורות? האם את עומדת מאחוריהן? לפעמים? תמיד?
  • אם את רוצה לשתף דברי על עצמך, אל תשטחי בפניו את דעותיך עליו.

לכאורה יש כאן הצעה שיכולה להיטיב את השיחה הבאה. חשוב לזכור ששינוי כזה לוקח זמן, אבל יותר מזה – חשוב לזכור שהשינוי לא יכול להיות טכני. ללא ברור רגשי שלך עם עצמך, מילים אחרות והתנהגות אחרת יהיו ריקים מתוכן, מזוייפים.

ועל כך בהמשך…

2 מחשבות על “בקשה – התבוננות מקרוב

  1. פינגבק: בקשה – התבוננות פנימה | באופן אישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s