חג החרות

נראה שהכל התחיל במקרה. משה בכלל היה רועה את צאן יתרו ובמסעיו במדבר, במקרה, הגיע לקרבת הסנה. "וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדול הַזֶּ ה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה." (שמות ג' ג')
ככה זה קורה גם אצלנו. זה מתחיל במקרה. אנחנו עושים משהו רואים משהו, שומעים משהו, קורה לנו משהו… ופתאום אנחנו רואים "מראה גדול" ומחליטים לסור ולראות מה קורה שם. ואז משהו מדבר ואומר לנו:

– "רָאה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאובָיו" (שמות ג' ז').
– רגע אחד, מי זה אתה הדובר אלי? ומי זה "עמי" שלך? ואיך בכלל אני קשור לכל העניין הזה?
– "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (ג' י')
– למה שאני אלך להוציא את עמך ממצרים? למה דווקא אני?

וככה גם אצלנו – חלק אחד בנו אומר: די עד כאן. די לעבדות. ואחר אומר: למה דוקא אני? מי אתה בכלל שנדמה לך שאפשר לצאת ממצרים? החיים זה לא פיקניק. למה נדמה לך שאפשר לצאת מזה?

"כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנכִי שְׁלַחְתִּיךָ" (ג' יב')
אבל מה אומר להם אם ישאלו אותי מי אתה, מה שמך?
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (ג' יד')

וככה אצלנו – יש קול שמתעקש. מה זה כל כך משנה מי אני? די, הגיע זמן חרות.

אבל לא יאמינו לי.
"וְהָיָה אִם-לא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלא יִשְׁמְעוּ לְקול הָאות הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקול הָאות הָאַחֲרוֹן" (ד' ח')

וככה אצלנו – הוא חומל, הקול העקשן הזה, הוא מבין את צרות מבטינו. הוא יודע שאנחנו זקוקים לאותות, והוא שולח לנו אותם. ברוחב לב, אות ועוד אחד ועוד….

"לא אִישׁ דְּבָרִים אָנכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁום" (ד' י')
"וְעַתָּה לֵךְ וְאָנכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (ד' יב')
אבל אני לא יכול….
ואז הוא כבר כועס, אלוהים. "הֲלא אַהֲרן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא" (ד' יד')

וככה אצלנו. עוד תרוץ למה לא, ועוד סיבה משכנעת. אבל אז עוד קול מצטרף לתמונה. אתה כבר לא לבד במשימה. אחיך איתך, ולבו שמח.
כן, כדי לצאת לחרות יש לערוך גיוס כללי. אי אפשר לבד. נחוצה תמיכה, צריך אח. מישהו שיהיה מוכן לצאת איתנו למסע. נחוץ לב שמח.

"וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרן וַיאמְרוּ אֶל-פַּרְעה כּה-אָמַר יְהוָה אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי" (ה' א')
מה פתאום שאוציא אותם לחרות? לא מכיר אותך, לא מכיר את העם שלך. לא אשלח אתכם לשום מקום.

וככה אצלנו. דרך החרות מתחילה לקרום עור וגידים. כבר מצטרפים אליה עוד קולות. כבר נראית האפשרות באופק. ואז מגיעים "התותחים הכבדים" – הרודן הראשי, פרעה. פרעה משתמש בשרביט המלכות כדי לשעבד. הוא משעבד כבר דורות רבים. הוא יודע שמול הגלימה והכתר אנחנו נאלמים. והוא יודע שאם יסכים לחרות מעמדו בסכנה. לכן הוא תמיד מנצח. אסור לו להפסיד. הפסד משמעותו כלייה בעבורו. הוא רק אומר מילה, שואג אותה ליתר דיוק, ואנחנו מתכווצים: "מה לא עשינו בסדר?"

"וַיאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלתֵיכֶם" (ה' ד') אני אראה להם מה זה עכשיו. רק רע יצא להם מזה. לא רק שלא אשלח אותם. עכשיו גם את התבן ללבנים לא אתן להם.
ולעברים הוא אומר:
נרפים אתם, סתם עצלנים. כל הדיבור הזה על שינוי, על עבודת אלוהיכם, הוא כסות לעצלות, פשוט עצלות.

וככה אצלנו. יש הרעת תנאים. אם קודם היה קשה, אז עכשיו קשה שבעתיים. פחד אלוהים! ואנחנו מאמינים לתאורית העצלות. מה פתאום שנפסיק את עבודת הפרך? מה פתאום שנפרגן לעצמנו עבודת אלוהים? מעבודת אלוהים לא קונים במכולת.

"וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-יְהוָה וַיאמַר אֲדנָי לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ" (ה' כב'-כג')

וככה אצלנו. הקול שהעז להקשיב לחרות, הנבט הרך והצעיר הזה, נבהל. אוי ווי, מה עשיתי? רק צרות, רק צרות הבאתי עם התמימות שלי. מה עבר לי בראש?

"אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבודָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדולִים" (ו' ו')
אבל ישראל לא מסוגלים לשמוע מקוצר רוח ומעבודה קשה.

וככה אצלנו. הגיוס מתרחב. לא רק אהרון מגויס למשימה. כל העם כולו צריך לקחת חלק ביציאה מהשעבוד. אבל העם קצר רוח. סבלנותו כבר פקעה מהבטחות לחיים טובים יותר. העבודה הקשה מכסה את הרוח כענן שחור המעיב על השמים. קולות רבים בתוכנו חוברים לעצימת העינים וסתימת האוזניים. עם שלם הופך סומא, לא רואה ממטר.

וזה עוד לא הסוף.

פרעה מתעקש, והמכות ניחתות והצער והכאב והסבל מתפשטים. אבל כל אחד מתעקש להשאר היכן שהוא עומד. אלה מכאן ואלה מכאן, רק שלא תנחת עלינו החירות. מי נהיה ללא השיעבוד?
הנה המכה הראשונה – דם. ולרגע יש הסכמה לחירות ושוב הכל חוזר לקדמותו, ואז בעצם לא בא לנו. ועוד מכה, ועוד צעד של נכונות, ושוב המצב חוזר לקדמותו ואז שוב בעצם לא בא לנו… זה קשה. קשה לצאת לחרות. קשה לשנות את ההרגלים, קשה להתמודד עם התחליפים שכל-כך התרגלנו אליהם. קשה לשחרר את ההתמכרויות. את העבודה הקשה. אנחנו מלאים בקולות שתומכים בעבדות לאלוהי הכסף, לאלוהי הפחד, לאלוהי המדע, לאלוהי הכעס… קחי עוד קצת סוכר. זה יעשה לך טוב על הנשמה. עוד שאכטה, הראש שלך יהיה בעננים… אבל…. שום אבל, לכי קני עוד איזה חולצה, מה זה כבר יכול להזיק? מה, אני נראה לך לא בסדר?

והמכות נהיות קשות יותר, קרובות יותר, בלתי הפיכות. הארץ מתחילה להישחת, היבולים ניזוקים, המקנה מת. והרודן ממשיך להתעקש. ביד רמה הוא מוביל אותנו לאבדון, ואנחנו לא יכולים לו.

וככה אצלינו. על מנת להמנע משינוי אנחנו ממשיכים להזיק לעצמנו, לפגוע בגופנו וברוחנו עד שבאה מכת בכורות. בכורינו, עצמינו ובשרנו מוכים ומתים. ומכאן אנחנו לומדים שאין חרות ללא מוות. איננו יכולים לצאת לחירות ללא הסכמה לויתור חד צדדי וכואב על מה שנראה יקר לנו ביותר; על הרגלינו שמלווים אותנו מימים ימימה, עד שאיננו יכולים לזהות את עצמינו בלעדיהם; על אמונותינו שאנחנו קשורים אליהן בטבורנו; משהו מאיתנו צריך צריך למות. משהו צריך להישאר במצרים, כבלי השעבוד לא יוכלו להמשיך לחיות איתנו בחירות.

היציאה לחרות עשויה להכאיב מאד. לפגוע לנו בבטן הרכה. נראה שרק כך נסכים לה. כי הכל הרי קרה במקרה. ממש לא התכוונו. לא עשינו קורס הכנה לחירות, סתם חיינו את שגרת יומנו, ופתאום ראינו "מראה גדול".
ואז במדבר הפתוח של החירות, באור השמש המסמא, היכן שהכל גלוי ופתוח ובלתי ניתן להסתרה נוכל להתחיל ללמוד את עבודת אלוהינו, כשארבעים שנות המסע לחרות עדין לפנינו.

כי משעבוד לא יוצאים בפעם אחת, לחרות יוצאים בכל דור ודור. היא רובצת לפתחנו בכל אשר נלך, מוכנה ומזומנה להתגלות בפנינו שוב ושוב.

ועלינו המצווה לראות, ולהסכים.

נכתב בהשראת שיחה בין יובל אידו טל לדב אלבאום בתכנית "מקבלים שבת"

 

התפרסם לראשונה בעלון של "באופן טבעי"

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s