מי אשם? מה נחוץ?

– מה עשית, אתה לא רואה שהוא נפל. אתה אף פעם לא נזהר.
– לא נכון אמא. אני נזהרתי, אבל הוא כל הזמן מפרק לי את הבניה שלי.
– כן, אבל את הצריך לשים לב אליו. הוא קטן. תראה מה עשית?! יורד לו דם…

 

היא היתה במטבח, הכינה ארוחת ערב, ופתאום שמעה את זעקות השבר הללו. עוד בדרך מהמטבח הרגישה את הכעס גואה. הגדול כל הזמן מציק לקטן, חוטף לו, מרביץ לו… זה ממש מסוכן… באמת, אי אפשר לסמוך על הילד הזה… אני לא יכולה אפילו להכין בשקט ארוחת ערב… איזה מין ילד זה… מה יצא ממנו… יום אחד אני יכולה לגלות שהוא שם לקטן אבן בראש…
כשהיא מגיעה לזירת האירוע היא כבר "חמה". היא לא רואה מה קרה. השריטה המדממת של הקטן בכלל מעבירה אותה על דעתה.

– מה עשית???!!!!!!

היא כועסת. לוקחת את הקטן בחוסר סבלנות, שוטפת לו את השריטה. הגדול נשאר לבנות  בכריות הספה. ארוחת ערב שאחרי, מלאה מתח. הגדול מקניט את הקטן, הקטן בוכה…. אין לה כבר כוח ליללות. היא כמהה לרגע שאחרי. לשקט שאחרי הסערה….

מחשבות, רעיונות, דעות – זהו התוכן שמניע את השיחה הפנימית שלנו: "הקטן" כל הזמן סובל מדחיה של הגדול; הגדול הוא ילד שלא מתחשב; איזה מין מבוגר הוא יגדל להיות; איזה מין אמא אני שהילדים שלה מציקים זה לזה…

רעיונות אלו מזמינים שיח של אשמה: הגדול אשם, כי הוא לא סבלני, כי הוא אגואיסט, לא רואה אף אחד ממטר; אני אשמה כי אני מדוכדכת ולא נמצאת שם בשביל הילדים שלי; אם היה לי יותר מקום בבית היה לכל אחד מרחב משלו והם לא היו צריכים להתקל אחד בשני כל הזמן…
שיח של אשמה מזין רגשות שליליים: אכזה, בושה, פחד, חוסר בטחון.

רגשות שליליים יוצרים תגובה תוקפנית, חסרת סבלנות, לא מאפשרים לנו לראות את הילדים ואת צרכיהם. כך הגדול לא מקבל מענה על הצרכים שלו, אבל גם הקטן, שבו כביכול האמא טיפלה לא מקבל מענה שלם לצרכיו. היא אמנם טפלה בפצע שלו אבל החוויה שלו מהאירוע תהיה חווויה של בהלה, ואולי אפילו אשמה על כך שאמא נבהלה.

***

תארו לכם שהשיחה הפנימית שלה בדרכה לזירת האירוע היתה אחרת. כזאת למשל: מעניין מה בדיוק קרה שם. נשמע שהקטן נפגע והוא צריך אותי. יתכן שגם הגדול נבהל ממה שקרה. הצעקות של הקטן מבהילות אפילו אותי.
והיא נגשת ומתבוננת. ושואל את עצמה: מה נחוץ עכשיו?
והיא רואה:
לקטן שריטה מדממת על הזרוע.
הגדול חזר לשחק בבית שבנה לעצמו מכריות הספה.
היא נגשת לקטן, חובקת אותו בזרועותיה:

– אני רואה פה שריטה. כואב לך?, בוא נשטוף. אולי את רוצה פלסתר?
לאחר מכן היא חוזרת לסלון. הגדול פונה אליה:
– אמא, הוא כל הזמן מפרק לי את הבית שאני בונה. אז הרבצתי לו.
– אתה לא מצליח לגמור את הבניה שלך והוא כל הזמן מפרק לך?
– כן, כן, אני לא רוצה לשחק איתו כל הזמן. הוא רק מפריע לי.
– אתה רוצה לפעמים גם זמן בשקט?
– נמאס לי ממנו כבר.
– כן, זה קשה שהורסים לך את הבניה שלך.

והוא חוזר לשחק.
בהמשך הם אוכלים ארוחת ערב, הילדים רגועים ומשם הם ממשיכים למקלחות ושינה.
כאן, האמא הגיעה לבדוק מה קורה ללא רעיונות ודעות קדומות, ללא פחדים ואשמה. במקום להתמקד בשאלות "מה קרה? מי אשם?", האמא שאלה את עצמה – "מה נחוץ?".
כששאלה זו מדריכה אותה היא קרבה לזירת האירוע ומיד יכלה לראות מה נחוץ. הנה הקטן נפצע וזקוק לטיפול, הגדול חווה תסכול מההתנהגות של האח הקטן, גם הוא זקוק לתמיכה. ללא הפחדים, הבושה והאשמה שמציפים אותה, היא יכולה להתייחס לכל אחד מהם בצורה עניינית, לענות לו על הצרכים שעולים באותו הרגע.
בסוף הערב הזה כשהיא יושבת על הספה אחרי ששניהם ישנים, היא מרגישה טוב. אמנם תשושה מהיום הארוך אבל מסופקת ושלמה על עצמה.

***

מה, עד כדי כך פשוט?
כמובן שלא. כדי לשנות הרגלים, דפוסי חשיבה, תגובות אוטומטיות צריך להיות בתשומת לב, צריך לתרגל, צריך ללמוד. זה לא קורה מאיליו. שינוי כזה גם איננו מונע קונפליקטים, קשיים, ריבים בין ילדים, השתוללות וכו'.
שינוי כזה מלמד את בני הבית שפה חדשה. ושפה משפיעה כידוע על אופן החשיבה והתפיסה שלנו את המציאות.
שפה של צרכים ורגשות עושה מקום לבני הבית. ילדים והורים שמרגישים שיש בעבורם מקום, שצרכיהם ורגשותיהם נלקחים בחשבון, מרגישים יותר טוב. כשמרגישים יותר טוב עולה היכולת לשתף פעולה ולהתחשב בצרכים ורגשות של אחרים.

2 מחשבות על “מי אשם? מה נחוץ?

  1. פינגבק: קלישאות | יומן הורות

  2. פינגבק: מה היא מבקשת | יומן הורות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s