בין רופאים לחולים – חינוך לבריאות

אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, מתייחס במאמרו "תנו לרופא שלכם להתנצל"  בעיתון הארץ, לסוגיה חשובה ומהותית לרפואה ולמערכת היחסים בין חולה ורופא.

מאמרו זה נכתב בעקבות פרסום דו"ח של Institute of Medicine שהתפרסם בארצות הברית בשנת 1999 המגלה כי יותר אנשים מתים בבתי החולים בארה"ב כתוצאה מטעויות במהלך הטיפול הרפואי מאשר בתאונות דרכים, מסרטן או מאיידס.

המידע הזה מוביל את רכס לברר את יחסי הרופא חולה בהקשר של הטעויות המקצועיות. הוא מבין את החשש הכבד של רופאים להודות בטעויות, ומציין שהסתרה זו מייצרת חוסר אמון בין חולים לרופאיהם, והיא הגורם למרבית התביעות בגין רשלנות. רכס מבקש מהחולים לאפשר לרופא שלהם להתנצל מבלי שהמידע הזה יפגע בקריירה שלהם ובמוניטין שלהם, ומגבה הסדרה של עניין זה בחוק.

אין בדבריו כל התייחסות לנסיבות שהביאו למצב זה, ולתרומתם של הרופאים לכך.

ברשימה אתייחס לגורמים נוספים לבעייה זו. ומתוך כך אציע דרך שונה לפתרונה.

"רפואה איננה מדע מדויק, ואין היא יכולה לערוב להצלחה מוחלטת בכל טיפול וטיפול." כך פותח רכס את דבריו. למקרא דברים אלה, ראוי לשאול מדוע יש לציין עובדה זאת? האם זה אינו מובן מאליו? האם אי פעם במהלך ההיסטוריה חשבו אנשים שלרופא יש יכולת על אנושית לרפא כל אחד וכל מחלה?

ראשיתו של רעיון זה נעוצה באמונה במדע ככלי לידיעה מוחלטת ומוכחת של המציאות. מכך גם נובע הרעיון ששימוש בידע המדעי ובהליכים שפותחו בהשראתו יניבו תוצאות מוחלטות. כך שיווקו רופאים את מרכולתם מאז התבססות הגישה המדעית לרפואה, וגרוע מכך, מתוקף רעיון זה מצליחים עד היום מוסדות רפואיים בחסות ממשלות לכפות את דרכי הטיפול שלהם על האזרחים (אגב, לא רק על החולים מביניהם – כפייה של חיסונים לאנשים בריאים, כפייה של פרוצדורות רפואיות על יולדות שאינן חולות וכו').

אנחנו חיים היום בתקופה שהמגבלות של גישה זו נחשפים. יותר ויותר אנשים – רופאים וחולים, מגלים שלידע המדעי יש מגבלות שיש להתייחס אליהן ברצינות רבה בבחירה של הליך רפואי כלשהו. אבל נדמה לי שרופאים שעברו שנים ארוכות של הכשרה רפואית מדעית, לעיתים קרובות אינם ערים למגבלות החמורות של שיטתם, ולכן גם אינם משתפים את החולים במגבלות הללו. ויותר מזה – גם כאשר מתגלות באופן מדעי-מחקרי הבנות חדשות, עובדות חדשות ודרכי טיפול חדשות, רופאים רבים יטו לבחור בידע המיושן והלא רלוונטי שלהם (על פי מדדים מדעיים) ולא להתנסות בגישות חדשות, אם בשל ההצמדות לנהלים שנקבעו בעבר, על פי מידע שאיננו רלוונטי עוד, או בשל הקושי האנושי המובן לוותר על אמונות מושרשות ולפעול בניגוד אליהן.

אחת הדוגמאות לבעיתיות של הגישה הרפואית המדעית היא השימוש בטכנולוגיה לאיבחון. למעשה האמינות של בדיקות מעבדה אינה מוחלטת, חלק מהבדיקות יוצרות איבחון יתר ושימוש יתר בהליכים רפואיים לא נחוצים, ובדיקות מסויימות בעצמן גורמות נזקים. זאת אומרת שהן אינן משרתות באופן מלא את המטרות שלשמן נוצרו. אולם השימוש בבדיקות יוצר בעיה נוספת הקשורה לענייננו. דרכם של רופאים לאבחן את המחלה של הרופא כבר איננה מסתמכת על חושיהם, על נסיון חייהם ועל אנושייותם, אלא על תוצאות בדיקות. וכך הרופא איננו משתמש ביכולותיו האנושיות לפגוש את החולה אלא בוחן אותו באמצעות מדדים מדעיים, מדוייקים כביכול. המפגש האנושי נעדר בתוך הקשר רופא חולה.

לעיתים קרובות כשעולה ביקורת כנגד דרכי הרפואה המדעית, נוטים המצדדים בה להוכיח שהאשם אינו ברפואה עצמה אלא במערכת שלא מאפשרת יחס הוגן לחולים, בבעיות הכלכליות שמצרות את צעדי הרופאים ובהתנהגות הבעייתית של החולים שאינם מניחים לרופאים לעשות את עבודתם כנדרש מהם.

לדעתי הבעיה כאן היא עקרונית ואיננה נדרשת לשינוי עמוק מערכתי וכלכלי, אלא לשינוי עמוק אישי ואנושי, של הרופאים ושל החולים כאחד.

ואתחיל דווקא מהרופאים, מכייון שהם לוקחים על עצמם אחריות לחייהם של אנשים אחרים וככאלה עשויים גם לגרום למותם.

האמונה הרווחת בדבר תקפותה של הרפואה המדעית וחוסר ההבנה של מיגבלותיה קשורה קשר ישיר לאופן שבו מציגים הרופאים את עבודתם, את יכולותיהם ואת הצעותיהם לריפוי. מי שייצר את אי ההבנה העמוקה הזאת הם הרופאים שבתום לבם חשבו שבאמת יהיה בידם למגר את המחלות והכאב האנושיים. וגם היום כשאמונה זו מתבררת כשגויה, עדיין ממשיכים רופאים לדבוק בה ולהתנהג על פיה כשהם פוגשים את החולים. חוסר הקשבה לחולה ולסיפור שלו, ההצמדות לבדיקות טכנולוגיות, חוסר הסבלנות לשאלות החולים, חוסר ההתייחסות לקושי של חולים לבצע את הטיפול, הכפייה של טיפולים במקרים קיצוניים יותר או פחות, כל אלה יוצרים אשליה של ידע מוחלט הקיים בידי הרופאים. (והרי כל אחד ואחד מאיתנו מתוך נסיון חייו יודע שאין הדבר כך. שהידע המדעי הרפואי הוא מוגבל, כמו כל ידע אנושי אחר.) חוסר האמון, החשדנות, הכעס המרירות ותחושת הבגידה, שנחוות משני צידי המתרס הם הפועל היוצא של גישה זו.

מצב זה הוא תוצאה של חינוך הציבור במשך כמה וכמה עשורים, להסיר אחריות ממחלותיהם ולהפקידה בידי הרופאים, לציית להוראות הרופאים כדי לזכות בגאולה.

היום נחוץ חינוך חדש, אחר. על הרופאים להכיר במגבלות שיטתם ולהודות בה, להכיר במגבלותיהם האנושיות ולהודות בהן. חינוך לבריאות לא יהיה אם כן חינוך לצייתנות לידע המדעי ולשליחיו הרופאים, אלא חינוך להקשבה, תשומת לב, אחריות אישית וחופש בחירה. זהו התפקיד שעל הרופאים לקחת על עצמם בפתח המאה העשרים-ואחת, וכמו כל דרך חינוכית, היא פועלת במיטבה מתוך דוגמא אישית, כנות, גילוי לב ואחריות אישית.

השינוי שנדרש מהרופאים נדרש גם מכולנו – בני האדם.  גם עלינו, להכיר במגבלות הידע הרפואי המדעי ובמגבלותיהם האנושיות של הרופאים. הציבור בימים אלה נדרש להתבגר, להבין את מידת האחריות שלו לבריאותו ולבחור את דרכו מבלי להפוך לקורבן של המערכת הרפואית. כך יגבר האמון בין רופאים לחולים, תפחת תחושת הקורבן של רופאים המרגישים שהם עושים ככל יכולתם למען החולים ואינם זוכים להכרה והערכה, ותפחת גם תחושת הקורבן של החולים החשים שהם הנתונים לשרירותן של טעויות רפואיות.

לשינוי זה אינם נדרשים תוספת בתקציב או שינוי מערכתי. מה שנחוץ הוא הכרה במגבלות הידע האנושי המדעי, זיהוי אמונות שגויות שמובילות  למאבק לכאורה בין רופאים וחולים, הכרה במימד הלא צפוי ולא ידוע של החיים, וענווה אל מול הפלא הזה שתמיד משהו ממנו יוותר מחוץ להשגתינו.

זו משימה לא פשוטה בכלל. אך יש לזכור שהדרך להגשמתה איננה חקיקת חוקים ומאבק משני צדי המתרס, אלא שיתוף פעולה, אחריות אישית, כנות וגילוי לב מכל הנוגעים בדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s