בקשה, הוראה או: של מי האחריות

בהמשך ל לשתף פעולה

"אל תשפוך את המים",
"אל תזרוק את הכדור",
"אל תפזר את האוכל" ….

האם אלה בקשות שאני מבקשת מילדי?

האם אני מוכנה לשמוע "לא"? האם אני מוכנה לקבל את ההחלטה שלהם האם להיענות לבקשתי או לא? או שמא אני מצפה לתשובה אחת נכונה: "ברור אמא, מיד אפסיק לזרוק את הכדור".

אלה השאלות שאפשר לשאול כדי להבין האם אנחנו מבקשים או נותנים הוראה.

לבקשה יש שתי תשובות נכונות: כן או לא. שתיהן נכונות באותה מידה.
להוראה יש רק תשובה אחת נכונה. אם זאת הוראה היא צריכה להתבצע.

 הוראה

אלא שכאן ישנה בעיה עקרונית. יש עניין שצריך להתבצע לפי דעתנו אבל מבחינת המציאות מישהו אחר אחראי לבצוע ההוראה. איך אנחנו יכולים לגרום למישהו אחר לבצע הוראות?

או על ידי הפחדה – עונשים, איומים וכו' (כאן יש לזכור שרק כאשר האלימות – בין אם רגשית או פיזית שמופעלת היא קשה מאד זה באמת עוזר)
או על ידי שיתוף פעולה – שזה הרצון והצורך הטבעי של בני האדם: לחיות ביחד, להתחשב אחד בשני, לעשות למען הזולת.

כשניתנת ההוראה: אל תזרוק את הכדור, והילד לא מוכן לבצע אותה – הוא ממשיך לזרוק את הכדור, אנחנו נתקלים בבעיה. אם איננו רוצים לנקוט בפעולות אלימות נגדו, עלינו לקחת אחריות על ביצוע ההוראה ולגרום לכך שהיא תתבצע. זוהי איננה האחריות של הילד. זה חשוב לנו, לא לילד. אנחנו מבינים לעומק את משמעות ההוראה, הוא לא בהכרח. להזכירנו: שיתוף פעולה נובע מרצון לא מפחד. ואם הילד מתוך נסיבות הרגע הזה לא רוצה להפסיק לזרוק את הכדור, אנחנו בעצמינו צריכים לדאוג לכך, אם לא נעשה כך, הילד יבין שבקשנו ממנו ולא הורנו עליו.

הוראה, אם כן לא ניתנת בהכרח לאדם כזה או אחר. משהיא נאמרת עליה להיות מבוצעת, אם לא, לא ברור לילד שזוהי הוראה. אם הילד מפסיק לזרוק את הכדור, מצויין. אם לא – זהו תפקידנו. אפשר לעשות זאת בדרכים רבות ומגוונות. לקחת את הכדור, להציע לו לזרוק את הכדור במקום אחר, או אפילו להזיז את הכוסות השבירות ולעדכן את ההוראה: "עכשיו אתה יכול להמשיך לשחק בכדור. הכוסות שחשובות לי כבר לא בסכנה".

כשאנחנו נותנים הוראה, אנחנו צריכים לדעת שביכולתנו אנו לבצע אותה. כשאת יושבת ומיניקה את התינוק והילד בן השלוש מפזר את הצעצועים בבית, אינך יכולה לתת לו הוראה: "אל תפזר", אם אינך מתכוונת לדאוג שהוראה זו תתבצע גם במחיר של הפסקת ההנקה של התינוק.
כשאתה נותן לבנך הוראה: "אל תשפוך את המים" שים לב שאתה מוכן לקחת אחריות על ביצועה. זאת אומרת שאם הוא לא נענה לבקשתך, אתה מרים את ראשך מהמסך ודואג לכך שהמים לא ישפכו.

ואם זה לא אפשרי – אל תתנו הוראה. בקשו.

יש משהו מאד מבלבל בהוראה שנאמרת כבקשה, בינכם לבינכם זו למעשה הוראה, אבל הנסיבות מלמדות שזו היתה בקשה, כי היא לא התמלאה. כשהילד לא נאות לבצע את ההוראה הוא נאשם בחוסר התחשבות, עקשנות, התנגדות, או בכוונת זדון. זהו כר פורה למאבקים. "אמרתי פעם אחת ואמרתי שוב ואתה לא שומע…" הפעם השלישית תאמר כבר בצעקות ובהאשמות. אנחנו הופכים להיות תלויים בפעוט בן השנתיים שמשחק במים ואיננו נענה לבקשותינו ואת ההוראה אנחנו מקיימים בכעס. לוקחים לו בצורה אלימה את הכוס או מוציאים אותו מהמים תוך הטפת מוסר בטון כעוס ודידקטי.

מה הילד לומד?
שהדברים נמצאים בידיים שלו. שזו אחריותו לדאוג לשלמות החפצים, לסדר בבית, לדיאטה שלו וכו' אך גרוע מכך – הוא לומד שהוא אחראי לשלוות רוחם של ההורים.

האין זאת משימה גדולה בעבור פעוט בן שנתיים או אפילו ילד בן תשע?

 בקשה

מהו אן כן מקומה של הבקשה בכל הסיפור הזה?
מתי מבקשים מילדים, מה מבקשים מילדים? ולמה בכלל לבקש מהם?

בקשה היא אבן הבניין של שיתוף פעולה. אבן הבניין של שותפות בגובה העיניים. אני מבקשת ממך ואתה מבקש ממני. לעיתים אני צריכה עזרה, לפעמים אתה זקוק לתמיכה.
בקשה נותנת לנו הזדמנות לקבל מהזולת גם כשהוא פעוט בן שנתיים, היא נותנת הזדמנות לעזור לאחר – לפעוט זה אינו מובן מאליו, וגם מאפשרת לזהות את הרצון – כרגע לא מתאים לו לעזור.
בקשה מתרגלת את המודעות שלנו – מה אני צריכה, ומה באמת אני רוצה. (זה לא תמיד כל כך ברור). האם זוהי עזרה שאני רוצה לתת, מהם הגבולות שלי כשאני נענית לבקשות של אחרים.
בקשה חושפת את הפגיעות שלנו אל מול הזולת. כך אנחנו חווים את האינטימיות שמתאפשרת בשל כך.

כל זה נכון בתוך קשר של אנשים בוגרים כמו גם בין הורים וילדים.

האחריות על מבקש הבקשה היא כפולה. ראשית להבין מה באמת רוצים או צריכים, ושנית האם הבקשה נתנת למענה.
"תתנהג יפה", אנחנו אומרים לילד. – מה זה בדיוק להתנהג יפה? יפה בעיני מי? בעיני הילד זה יפה מאד להתפרץ לשיחה ולשאול משהו מאד חשוב בשבילו. הוא זקוק למשהו ומשתדל לקבל עליו מענה.
"אל תאכל את הסוכריות שמונחות מולך על השולחן". הפיתוי לאכול מתוק עלול להיות כל כך חזק עד שאין ביכולתו של הילד לבחור האם להיענות לבקשה שלנו או לא. בכל פעם שאנחנו מבקשים מילד בקשה שהוא לא יכול לבחור להיענות לה הוא יוצא עם תחושת אכזבה ותסכול. לא היתה לו אפשרות אמיתית לשתף פעולה

 הכל בקשה

ואפשר לספר את הסיפור הזה אחרת.
למעשה כל מה שאנחנו יכולים זה לבקש. הרי אם זה מעשה שהילד צריך לבצע, ביכולתינו רק לבקש. איננו יכולים לכפות על ילד להרים מהרצפה את הקליפות של התפוז שזרק, אלא באמצעות הפעלת כוח ופתיחה של חזית מאבק. אנחנו כן יכולים להניח לילד לפגוש את תוצאות מעשיו. "אצלנו בבית לא אוכלים לפני ששותפים ידיים. לכן אם אתה לא רוצה לשתוף ידיים, אתה לא תשב איתנו לשולחן". אבל, במקרים אחרים אנחנו עצמינו יכולים להיענות לבקשה שלנו, או למלא את ההוראה שלנו. אז אם זה ממש חשוב לנו – אנחנו בעצמינו יכולים לקחת על זה אחריות. הנה בקשנו, ונענינו לבקשתינו.

אפשר להקשות כאן ולשאול אז מה הוא ילמד? אם אני תמיד מרימה את הקליפות של התפוז מהרצפה למה שהוא יתאמץ לעשות את זה? התשובה לכך מתבססת על אמונה ברצונו הפנימי של הילד לשתף פעולה ולקחת חלק בחיים. הרי אין בעיה להרים את קליפות התפוז. זה עניין של שניות ספורות ואפס מאמץ. הסיבה שהילד בוחר לא לשתף פעולה נעוצה לעיתים קרובות בכך שהוא לא יכול. אם זה בשל הוראות שהוא איננו יכול למלא בהתחשב ביכולותיו, גילו, והשלב בו הוא נמצא, אם זה בשל הביקורת והטרוניות שמופנות כלפיו כשהוא כן ממלא אחר בקשותינו, או יוזם בעצמו, אם זה בשל אי הכרת תודה על מאמציו, ואם זה בשל הבלבול בין הוראה ובקשה.

דבר אחד ברור הילד יכול ללמוד כשאנחנו דואגים לבצוע ההוראה. הוא לומד שאנחנו לוקחים אחריות על מה שחשוב לנו. שאנחנו לא קורבן של נסיבות אלא אנשים בעלי יכולת בחירה וחופש לבחור בכל רגע את המהלך שנכון בשבילם.

ולכן אין באמת אפשרות לתת הוראות אלא רק לבקש. לבקש ולהסכים לקבל, או לקחת בעצמינו את האחריות על מילוי הבקשה.

 תכלס:

  • ·         בדקו עם עצמכם האם זו בקשה או הוראה.
  • ·         תנו סימן כדי שהילד יוכל לזהות האם זו הוראה או בקשה.
  • ·         אם זאת הוראה, דאגו לאכיפתה.
  • ·        אם אינכם יכולים לאכוף את ההוראה. אל תתנו הוראה. בקשו.
  • ·         אם זו בקשה, קחו בחשבון שהיא לא חייבת להיענות.
  • ·         הרבו בבקשות מילדיכם. זהוי ההזדמנות שלהם להכיר אתכם ולשתף אתכם פעולה.
  • ·         הקשיבו קשב רב לבקשות שלהם. היענו להן מתוך בחירה ולא מתוך תחושת קורבנות.

2 מחשבות על “בקשה, הוראה או: של מי האחריות

  1. פינגבק: לשתף פעולה | באופן אישי

  2. פינגבק: בקשה | יומן הורות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s