מה אני יכולה לעשות בשבילו



–           אז מה אני יכולה לעשות בשבילו? אני רואה אותו עומד בצד ולא מעיז לשחק עם הילדים. זה נורא. אני מתכווצת כולי.

–          זה כיוון טוב להתבונן בו. בואי נסתכל מה קורה לך כשאת רואה את האירוע הזה.

–          בא לי למות. אני מרגישה שזה כואב לי. ממש כואב.

–          זה מתקשר אצלך למשהו?

–          בטח. יש לי זכרונות. אני נזכרת בילדות שלי. אני נזכרת בכמיהה הזאת להשתתף במשחקים של אחותי הגדולה עם החברות שלה. אני זוכרת את עצמי עומדת ליד הדלת של החדר שלה ומנסה להקשיב מה הם עושות שם.

–          אז כשאת נזכרת בילדות שלך, עם מי את נמצאת באותו רגע?

–          … עם עצמי. אבל אני לא יכולה שלא להיזכר. הזכרונות האלה כל כך כואבים….

–          אז לך כואב. אבל מה איתו?

–          בטח גם לו כואב.

–          את בטוחה שכואב לו?

–          אני לא יכולה להיות בטוחה, אבל איזה סיכוי יש שזה לא כואב לו?

–          את יודעת מה, נניח שבאמת כואב לו. מה היית רוצה לעשות למענו אם היית יודעת שכואב לו?

–          לא יודעת… אולי הייתי לחבק אותו, להזכיר לו שאני אוהבת אותו….

–          ומה עשית בפועל?

–          מה שקרה זה שישבתי על הספסל והתכווצתי. זאת היתה הרגשה נוראה.

–          המציאות היתה נוראה או הזכרונות?

–          הזכרונות?

–          כן. נראה לי שהמציאות לא היתה כל כך קשה באותו רגע.

–          אי אפשר לדעת. אמא שלי לא ידעה שזה מה שקורה לי בכל פעם שהחברות של אחותי היו באות אליה. ובשבילי זאת היתה מציאות קשה.

–          היא ראתה בכלל שעמדת מאחורי הדלת שלהן?

–          כן, היא ראתה והיתה צועקת עלי שאני יעזוב אותם שהם רוצות קצת לשחק בלעדי.

–          זה בטח היה קשה. איך הרגשת אז, את זוכרת?

–          אחרי שאמא כעסה עלי? הרגשתי פשוט איום ונורא. חשבתי שלי אף פעם לא יהיו חברות כאלה וגם חשבתי שאמא כל הזמן בעד אחותי ותמיד היא נגדי.

–          וואי, זה נשמע כמו בדידות קשה.

–          כן. אני זוכרת הרבה בדידות בילדות שלי.

–          זאת היתה בדידות, אבל בעצם בדידות כפולה. גם הרגשת לבד בלי האחות שלך והחברות שלה, אבל גם הרגשת לבד בלי אמא. ויתכן שזה מה שהיה מאד קשה. שאמא לא היתה איתך.

–            כן. הייתי לגמרי לבד…..

–          ….   בואי נחזור רגע לאירוע של אתמול. מתאים לך?

–          כן.

–          תנסי להזכר עכשיו איך הוא נראה כשעמד שם והסתכל בילדים?

–          טוב, אני לא יכולה לדעת בדיוק. אולי הוא הרגיש בודד?

–          ואם הוא היה מרגיש בודד, מה היית עושה?

–          אני חושבת שהייתי נגשת אליו ומזכירה לו שאני איתו.

–          קורה כאן משהו מעניין. את אומרת שאם היית יודעת שכואב לו היית מחבקת אותו, ואם היית חושבת שהוא בודד היית נגשת אליו. תראי שכשאת מבוננת בו, את גם מקבלת רעיון איך לפעול. אבל כשאת מוצפת בזכרונות שלך את לא נמצאת איתו ואז גם אין שום רעיון מה לעשות.

–          כן…

–          ועוד משהו. יש עוד אפשרות שמרחיקה אותך ממנו ומרעיונות איך להתנהג איתו. כשאת נותנת לו כותרת. הוא כזה, הוא כזה…. הוא חסר ביטחון, יש לו בעיות קשב וריכוז….

–          כן, אה, ככה התחלתי את השיחה. הוא חסר ביטחון…. אז אולי שאלה טובה תהיה איך הוא מרגיש ואז זה יכול לכוון אותי.

–          כן, נכון. זאת שאלה טובה כי זה התפקיד של הרגש, לכוון  אותנו אל הצרכים שלנו ואל הדרך לתת להם מענה.

–          נראה לי שזה רעיון ממש פרקטי. לשים לב שאני מתבוננת בו ומנסה להבין למה הוא זקוק עכשיו… ולא מעורבבת בתוך הזכרונות שלי….

–          כן. זה באמת ממש פרקטי.

שתי השיחות הקודמות באותו הנושא:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s