לא משנה למה


 
 

–          למה הוא חסר ביטחון?

–         לא יודעת. את יודעת?

–         אני לא בדיוק יודעת למה, אבל זה בטח בגללי.

–        כל מה שקורה לו זה בגללך?

–          כן. יש לי השפעה ממש חזקה בתור אמא.

–         גם הסגולות שלו זה בגללך, או בזכותך?

–          אהה, טוב אני לא בדיוק יודעת. אולי יש לו גם משהו משלו.

–          אז משהו משלו זה רק סגולות? חולשות זה את?

–         אני שומעת שזה נשמע די מופרך, אבל ככה אני מרגישה. ממש.

–         מה את מרגישה?

–          אני מרגישה שאני עושה הרבה טעויות. שהרבה פעמים אין לי סבלנות. שאני די הרבה פעמים ממש קשוחה איתו.

–         אז מה את מרגישה?

–           אני מרגישה אשמה.

–          אממ, זה בטח די קשה לתפקד בתור אמא ולהרגיש אשמה.

–          כן. אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני עושה נכון. לפעמים זה כל כך מעייף.

–          כן, אפילו יותר מעייף אולי מהמטלות האמהיות, לא?

–          כן, אני חושבת שכן. זה לוקח לי כל-כך הרבה אנרגייה. לפעמים אני חושבת על הרגע שאני לוקחת אותו מהגן ובמקום לשמוח אני ממש במתח. איך יהיה הערב? הוא יהיה בסדר? אני אהיה בסדר? אני מפחדת מהתקפות הזעם שלו.

–        אז מרוב רצון להיות בסדר את כל הזמן עייפה, ואולי גם פחות בסדר, לא?

–           כן, שאני עייפה ומתוחה אני יותר עצבנית ופחות סבלנית. יוצא שהרבה פעמים הערבים שלנו לא נחמדים. אני כועסת הרבה, הוא כועס. זה כאילו מלחמה. זה ממש לא יאומן, בהתחלה בכלל לא רציתי שהוא ילך לגן, ועכשיו אני כל היום כאילו רוצה להיות איתו ושאנחנו נפגשים אנחנו במלחמות אינסופיות. איך זה יכול להיות?! זה כל כך מייאש.

–          אמרת שאת כל הזמן שואלת את עצמך אם את בסדר או לא בסדר. בעצם את נמצאת כל הזמן בבחינה. עשיתי נכון או לא? זאת לא סתם בחינה. היא בלתי נגמרת. איך אפשר לשמוח או להנות כשנמצאים כל הזמן בבחינה?

–           נכון, אני באמת כל הזמן בוחנת את עצמי. אבל זה לא רק אני. אני גם כל הזמן מסתכלת על אמהות אחרות ורואה מה הם עושות ואיך הם מתנהגות לילד שלהם. ותמיד נראה לי שכולם כל-כך רגועות וחכמות, ורק אני מתפרצת עליו, מתעצבנת ופוגעת בו. כל החוסר ביטחון שלו זה העצבים שלי והחוסר סבלנות.

–           זה נשמע כאילו את בכלל לא רואה אותו, את מסתכלת רק על עצמך. איך שאת מתנהגת, מה שאת אומרת, מה שאת עושה. ומה איתו?

–          אני לא יודעת, הוא כל הזמן נכנס לפינות, מתווכח, זורק את עצמו. מה אני יכולה כבר לראות?

–          מה שאת רואה זה את ההמשך שלך. הוא ככה כי את ככה.

–          נכון, ככה זה, אני אמא שלו.

–          נכון, את אמא שלו. אבל הוא לא רק ההמשך שלך. הוא אדם נפרד, עם רצונות משלו, איכויות משלו, חולשות משלו. איפה יש לזה מקום?

–           לְמה?

–           למי שהוא. בלי קשר אליך, לא כי את אמרת או עשית, פשוט ככה כי הוא.

–           אני לא יודעת. ממש קשה לי להפריד אותו ממני, מההתנהגות שלי.

–          את יכולה לדמיין מצב כזה שמישהו מסתכל עליך וחושב שכל מה שאת זה בגללו?

–          ….. וואו, זה נורא המחשבה שאני לא מחליטה שום דבר לעצמי, שזה רק התגובות אליו, זה מרגיש כאילו אני סוג של בובה.

–          כן, זאת חוויה לא נעימה. אז עכשיו תחשבי על הילד שלך. מה, הוא סוג של בובה?

–          לא הייתי רוצה לחשוב עליו ככה.

–          אז את לא יכולה לקחת אחריות על כל מי ומה שהוא. למשל, על החוסר ביטחון שלו. זוכרת את תחילת השיחה שלנו?

–          טוב, אז החוסר ביטחון הוא לא בגללי, הוא שלו. מה לעשות עם זה?

 

להמשך קריאה – הבעיה או הפתרון

מחשבה אחת על “לא משנה למה

  1. פינגבק: מה אני יכולה לעשות בשבילו | באופן אישי -

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s