פרשת בלק – כולנו בלק, כולנו בלעם


פרשה מוזרה הפרשה הזאת. לא לגמרי ברור לי מי פה הגיבור ועל מה הסיפור. יש בה כל מיני דמויות שרוצות כל מיני דברים אחת מהשניה, ואיכשהו משהו לא עובד. בלק ובלעם, בלעם ואלוהים, בלעם והאתון. משהו פה לא ברור. נראה שאף אחד מהגיבורים לא מקבל מענה, לא יוצא טוב מהפרשה הזאת. ולסיום גם עם ישראל שהיה לכל אורך הפרשה איזה גיבור משנה, ואפילו הוא יוצא טוב על פי ברכותיו של בלעם, יוצא רע מהפרשה.

 אז מה הסיפור?
בני מואב ובראשם המלך בלק בן ציפור ראו את אשר עשו בני ישראל לאמורי ונבהלו מאד. " וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כב' ג') נבהלו כל כך עד שקצו בחייהם. פחד אלוהים.
בלק מחליט לעשות מעשה. הוא רוצה לצאת למלחמה אבל מפחד מכוחם הרב של בני ישראל ולכן רוצה לגייס לעזרתו כוחות עליונים. הוא שולח את נכבדי עמו לבלעם הקוסם הגדול בבקשה שיעזור להם במלחמה. איך קוסם יכול לעזור במלחמה? הרי הוא איננו לוחם. לא את  כוחו הפיזי  מבקש בלק אלא את כוחו הרוחני. בלק מבקש מבלעם שיקלל את בני ישראל, כך יחלש כוחם והם יובסו במלחמה.
בלק מפחד. ממש מפחד. הוא מרגיש חוסר אונים. לא סומך על עצמו שיוכל לשמור על עצמו בעצמו מפני הסכנה הנוראית. בעצם בלק לא יודע שהוא מפחד מסכנת שווא. בני ישראל בכלל לא התכוונו להלחם באמורי. הם השיבו מלחמה על התקפה שהותקפו. מטרתם איננה להלחם בעמי האזור אלא להגיע אל הארץ המובטחת. אין להם כל כוונה להלחם במואב.
אבל בלק לא יודע את זה. הוא יוצא מנקודת הנחה שאם הם נלחמו באמורי הם ירצו להלחם גם בו. הוא מפרש את המעשה של בני ישראל – המלחמה, מבלי לנסות אפילו להבין מדוע פרצה המלחמה הזאת.
(כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מפרשים את מעשיהם של הסובבים אותנו כמאיימים עלינו מבלי לעצור רגע ולחשוב מה עומד מאחוריהם?)
אז מה הוא עושה?
פונה לבלעם.
בלעם זה סיפור מעניין. רב מכשפים שמציית להוראותיו של הקדוש ברוך הוא. מוזר. עם מי בלעם מדבר? ממי הוא מקבל את ההנחיות? לי לא ברור. אני חושבת שגם בלעם מתבלבל במהלך הדרך.
כשמגיעים אליו שליחיו של בלק, אלוהים אומר לו: אל תלך ואל תקלל את העם כי ברוך הוא. השליחים חוזרים לבלק ומעבירים לו את המסר. בלק לא מוותר. הוא שולח שוב שליחים ובידם הבטחת שוחד: "וַיָּבֹאוּ אֶל-בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי.  כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה-נָּא קָבָה-לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה." (שם כב' טז' יז')
(מי מאיתנו לא מוצא את עצמו מתעקש פעם אחר פעם לבקש את אותו הדבר גם כשאומרים לו לא, וגם מאמין שרק עוד פעם אחת ואז זה יצליח)
בלעם לא מתרשם: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה." (שם כב' יח'). אולם אחרי לילה עם האל בלעם מחליט לכבד את הבקשה של בלק ולבוא אליו. ככה אלוהים אמר לו.
ואני שואלת את עצמי מי אמר? מי זה אלוהים? נשמע לי קצת חשוד שדווקא אחרי הבטחת העושר הוא אומר: יאללה, בסדר, לך.  אולי בלעם התפתה? אולי, למרות העמדה הברורה שלו, לא היה לו כל כך קל לעמוד בפיתוי? אולי פתאום כל הסיפור אל אלוהים מסתיר קול קטן ותאוותני – כסף, כסף, כסף…
(מי מאיתנו לא התפתה פעם להבטחת אושר או עושר שהסיטה אותו מהקול הפנימי?)
כשבלעם חובש את אתונו ויוצא לדרכו, נגלה מלאך אלוהים וחרב שלופה בידו בפני האתון ולא נותן לה לזוז. משהו מפריע לבלעם להתקדם והוא אפילו לא יודע מה זה. אלוהים התגלה לאתון. האתון, בריה נחותה שכמוה מצליחה לראות את מלאך אלוהים, ובלעם לא. מוזר, לא? מי זה אלוהים הזה? קודם כשאמר לבלעם "לך לבלק" בלעם הצליח לראות אותו בקלות. למה עכשיו הוא נסתר?
קול פנימי? קטן וחלוש? מורגש רק על ידי הבריה הנחותה? – אולי הגוף. מן תחושה לא טובה כזאת, אולי איזה פרפרים בבטן, אולי לחץ קליל בחזה. לא מורגש, כמעט לא מורגש.
אבל בלעם נלחם. מהי תחושת בטן מטרידה לעומת הבטחת עושר המחכה לו ביעדו?
(מי מאיתנו לא התכחש למסרים שעולים מגופו, מי מאיתנו לא לוקח אקמול אמיתי או מטאפורי כשכואב לו משהו ומתעלם מקול הגוף?)
ואם האתון היא אתון ממש. על מי מוציא בלעם את כל זעמו? על האתון. היא לא יכולה להחזיר לו. כולה אתון. "החתול" הזה שאפשר לבעוט בו כשמשהו או מישהו נורא מעצבנים אבל מפחדים להוציא את זה עליו.
(מי מאיתנו לא בועט לפעמים "בחתול"?)
ואז מה קורה? "וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים." (שם, כב', כח'). ואולי האתון כל הזמן דברה אבל פתאום בלעם מתחיל להקשיב לה. ומה מסתבר? האתון היא זו שרואה את מלאך אלוהים. היא זאת שמחוברת לאמת העמוקה – לאלוהים.
טוב, עכשיו ברור לבלעם שהוא לא יכול להתכחש לקולו של האל: "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם-שָׂרֵי בָלָק." (שם, כב' לה') נראה שלנוכח האיום – מלאך ה' עם חרב שלופה, הסיכוי שבלעם יעשה את מה שמצופה ממנו, גדל.
(מי מאיתנו לא צריך להחשף לאיום אמיתי כדי לשנות את דרכיו?)
אז עניין בלעם – סגור. הוא נבהל כהוגן. הוא כבר יעשה מה שצריך.
עכשיו בלק חוזר לתמונה.
הבלק הזה, לא מבין מה שמדברים אליו. הוא רוצה משהו ולא רואה אף אחד ממטר. יש לו איזה רעיון בראש והוא שועט אליו כמו עדר פילים עוורים.
בלעם מגיע אל בלק. זה מעלה את הקוסם על ראש הר ממנו יוכל לראות את עם ישראל. ומבקשו לקלל. בלעם לא מסתיר את מחויבותו לאלוהים. "אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. (שם כג' ג'). ואחרי שבלק בונה את שבעת המזבחות ומקריב שבעה פרים ושבעה איילים כפי שמבקש בלעם, פותח בלעם את פיו ומברך את עם ישראל.
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי  לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ." (שם כג' יא'). מה עשית? הזמנתי אותך לקלל ואתה מברך?! וככה שלוש פעמים. בלק מנסה לשנות מקום. לוקח את בלעם לפסגה אחרת. אולי ישתנה מזלו. ושוב בונה שבעה מזבחות, מקריב שבעה פרים ושבעה איילים ובלעם בשלו. מברך. מעצים את הברכה. מברך עוד ועוד.
חתיכת עקשן הבלק הזה.
(מי מאיתנו לא מתכחש למציאות וחוזר שוב ושוב על אותו מעשה שלא עוזר בתקווה שאולי הפעם זה יעבוד? )
ובסוף?
בלק מבין מהר כשמסבירים לו לאט. הוא חוזר למקומו.
ומה אתם חושבים, שהוא למד משהו? אני לא בטוחה. מהסיפור הזה נדמה לי שבפעם הבאה שהיא יתקל בקושי, איום, בעיה, הוא ימשיך בדיוק באותו דפוס. יחפש את המטבע מתחת לפנס. וכמובן שלא ימצא. המטבע הרי לא שם.
ועם ישראל?
רק תעזוב אותו בשקט לרגע וכבר הוא מפיל את עצמו. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב." (שם כד' א') ואלוהים כועס, ומגפה וכו'
(צדיק? מלאכתו נעשית בידי אחרים? יצא צדיק הבלק הזה. אלוהים כבר עשה לו את העבודה)
אז אולי היחיד שקורה לו משהו בפרשה הוא בלעם. בלעם, גם בכל הבלבלות שלו, בסופו של דבר הקשיב פנימה – לאלוהים, לעצמו. זה לא חיסן אותו מפני טעויות, מריבות, בלבולים, אבל בכל זאת הכוון הזה עזר לו לצאת מהפרשה אחרת מאיך שנכנס אליה – ברור ולא מבובלבל, מברך ולא מקלל.
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. (שם כג' י')
בא לקלל ונמצא מברך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s