סבא


כשהיתה בת שתים-עשרה נפרדו דרכיהם. אולי לרווחת שני הצדדים. לא רק לרווחתה. היתה מלאה בזעם וכאב. על מה שהיה, על הנוכחות ועל ההעדרות.
בחגים הקפיד לברך. היה שולח כרטיס ברכה עם כמה מילים לאקוניות. אגרות הברכה העצימו את הכאב הנורא. את הכעס. את הזעם. אולם עם הזמן נאספו לערמה גדֵלה של נוכחות.
במהלך השנים התבררו דברים,  בינה לבינה,  בהיעדרו…
הזעם שכך… כאב עדיין נוכח…
חתונה…
ילדים…
סבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s