בבקשה, אל תזרוק את הכדור


 
כשאנחנו מבקשים מפעוט בן שנה וחצי שאוחז בידו כדור לא לזרוק אותו, אנחנו מבקשים בקשה שהוא לא יכול להענות לה.
יכולת הבחירה שלו בנסיבות האלה מוגבלת ביותר. הכדור הנמצא בידו כמו מבקש להזרק אל על. אין בכוחו של הילד להמנע מהטלת הכדור לכוון התקרה, גם אם נסביר לו שבתוך הבית אסור לזרוק כדור כי אפשר לשבור משהו, או שהכדור מרעיש ומפריע לאבא לישון.

הפיתויי לזריקת הכדור הוא כל כך גדול עד שהוא כולו נתון לפעולה זו של זריקה. אפשר לומר שאין זו פעולה של רצון  אלא של דחף. פעוט בן שנה וחצי נתון לדחפיו. אין בכוחו לשלוט בהם.
לעיתים גם פעולה מסוכנת, שהפעוט כבר חווה בעצמו – לגעת באש, לגעת בתנור חם, גם אז, לעיתים יקשה עליו לעמוד מול הדחף והסקרנות לנגוע, לטפס, לבדוק, להתנסות.
אז מה, לא לבקש?
כן לבקש בהחלט. הבקשה שלנו נחוצות להשתלבותו של הפעוט בתוך מסגרת חייו – בין אם זאת המשפחה או כל מסגרת אחרת. הבקשה היא הזדמנות של הפעוט לשתף אתנו פעולה, להיות חלק. ושיתוף פעולה הוא צורך שקיים אצלו, כמו הדחף לזרוק כדור הנמצא בידו. פעוטות רוצים להיות חלק מהמשפחה, רוצים לקחת חלק בעשייה. הבקשה שלנו היא כמו שער כניסה, כמו הזמנה להשתתף איתנו בחיים.
אבל כשאנחנו מבקשים מהפעוט בקשות שהוא איננו יכול להענות להם נוצר אצלו תסכול מתמשך. שוב ושוב הוא נכשל ביכולתו לשתף עמנו פעולה, שוב הוא נכשל במאמציו לשמח אותנו, לענות לבקשותינו. בשלב כלשהו הוא עלול להיות מיואש. איך הוא יכול לעזור?
גם אצלנו נוצר תסכול מצטבר מאירועים פעוטים של חוסר שיתוף פעולה: אף פעם הוא לא שומע מה שאני מבקשת ממנו, על כל דבר הוא צריך להתווכח, הוא כל הזמן מחפש גבולות, מה אני שוטרת? אנחנו מתחילים לייצר לפעוט תדמית. הוא עקשן/ווכחן/היפראקטיבי/לא משתף פעולה/מעצבן….
וכל התסכול הזה גם של הפעוט וגם שלנו, ההורים נובע, מאי הבנה – אי הבנה של יכולותיו של הפעוט לעמוד בפיתויים, להבין השלכות של מעשים, להתחשב ברצונם וצרכיהם של אנשים אחרים.
אז מה כן?
ואם הוא עומד עם שקית קמח בידיו ומתכוון לשחק בה?
כל דבר צריך להרשות?
לא. לא כל דבר צריך להרשות. אם לא נכיר לו את רצונותינו, את הצרכים שלנו, את ההעדפות שלנו, איך הוא ילמד לדעת מי הם הוריו? איך הוא ילמד להבחין בין מה שמקובל וראוי בין אנשים ומה שהוא לא מקובל חברתית ותרבותית?
השאלה היא לא האם לבקש אלא מה ואיך לבקש.
ראשית עלינו לשאול את עצמינו את השאלה – האם הוא מסוגל לענות על הבקשה.
לא לקלף את הניירות העוטפים את גירי הציור שלו הוא לא מסוגל. הפיתוי גדול מידי.
להביא חולצה כדי להלביש לאחותו התינוקות הוא יכול.
להפסיק לבכות הוא לא יכול.
לשים את הספר במקום הוא יכול.
מכל מה שקשור לרצון שעולה מתוכו – לקפוץ על הספה, לפתוח  את הארון, לפזר את הקמח בשקית, הוא לא יוכל להמנע רק כי אנחנו מבקשים ממנו. יקשה עליו מאד מאד לעמוד בפיתוי.
לעומת זאת, יוזמות פשוטות כמו הנחת חפץ כלשהו במקום, ניקיון של קצת מים שנשפכו בעזרת סמרטוט, להתלוות למסע קטן מחוץ לבית – את אלו אפשר לבקש מפעוט, לבקשות הללו הוא יכול לבחור האם להענות או לא.
וזאת גם יש לזכור – פירושה של בקשה, איננו דרישה או תביעה. לא תמיד הוא יבחר להניח את החפץ במקום, אבל זה בהחלט יהיה נתון לבחירתו.
ואם הוא עומד לצייר על הספר? הרי אי אפשר לבקש ממנו שיפסיק, זהו דחף שהוא אינו יכול לעמוד בפניו. מה אז?
אז מתברר  לנו, ראשית ביננו לביננו, שדבר זה חשוב לנו מאד. אנחנו לא רוצים שהוא יצייר על הספר למרות שהוא רוצה בכך. אנחנו רוצים שהספר ישמש אותו עוד שנים ארוכות ואולי ימשיך וישמש יום אחד גם  את אחיו, ומי יודע, אולי גם את ילדיו. ואם עניין זה חשוב לנו מאד, עלינו לדאוג לכך שהוא יתבצע. זאת אומרת – למנוע מהפעוט לצייר על הספר. עניין זה הופך להיות האחריות שלנו.
אז איך אפשר לממש את האחריות הזאת?
הצעות לדרך לומר לפעוט לא – כאן
 

מחשבה אחת על “בבקשה, אל תזרוק את הכדור

  1. פינגבק: בקשה | יומן הורות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s