לרוץ לכביש



         למה תמיד בסוף אני צריכה להחזיק לו את היד ולא לתת לו לרוץ במדרכה. למה הוא לא יכול פשוט לשמוע מה שאני אומרת לו?
         את צריכה להחזיק לו את היד כי חשוב לך שהוא לא ירוץ לכביש?
         כן, זה ממש מסוכן. לפעמים הוא עוצר ליד הכביש אבל לפעמים אני חוששת שהוא לא יעצור.
         את מפחדת שהוא ירוץ לכביש?
         אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של העניין הזה. אני לא בטוחה שהוא יודע באמת שהכביש מאד מסוכן.
         זאת אומרת שזה החשש שלך, זה לא החשש שלו, נכון?
         כן, אני חוששת, אני דואגת לו.
         אם כך, את צריכה לקחת על זה אחריות. הוא לא יכול לקחת את האחריות הזאת כי לא מבין את הסכנה הכרוכה בריצה אל הכביש.
         כן, אבל אז אני מחזיקה לו את היד והוא לא מרוצה.
         אז יש כאן שני דברים שחשובים לך. אחד לדאוג שהוא לא יפגע בכביש, והשני, שהוא יהיה מרוצה?
         כן, אני לא רוצה כל הזמן להיות איתו במאבק, בסוף תמיד אני מרגישה שאני הרעה בסיפור.
         את חושבת שזה לא בסדר כשאת מחזיקה אותו ביד ולא נותנת לו לרוץ לכביש?
         לא, אני בטוחה שזה בסדר. הוא באמת לא ממש מבין, הוא בסך הכל בן ארבע.
         אז למה את מרגישה שאת הרעה?
         כי הוא בוכה וכועס שהוא רוצה לרוץ ואני לא נותנת לו.
         את יודעת, מותר לו לכעוס, מותר לו להיות מאוכזב מזה שהוא לא יכול לרוץ. הוא בטח מאד אוהב לרוץ, במיוחד אחרי יום שלם בגן, והמרחב הזה ממש מזמין אותו לרוץ ופתאום את מונעת את זה ממנו. אז הוא מאוכזב, וכועס. הכעס שלו הוא לא המדד לאיכות ההורות שלך. מותר לו לכעוס גם כשאת אמא למופת שדואגת לחיי הבן שלה.
         את אומרת כאן משהו שהוא חדש בשבילי. אין קשר בין הכעס שלו לבין האיכות של האמהות שלי. אז אם הוא כועס זה לא אומר שאני לא בסדר?
         כן, נכון. זה מאד חשוב. מצב הרוח של הילד שלנו לא מעיד על טיב ההורות שלנו. אנחנו מאד מפחדים מהבעת מורת הרוח של הילד. נדמה לנו שהוא תמיד צריך להיות שמח, משתף פעולה, יצירתי. בעצם אנחנו מצפים ממנו למשהו בלתי אפשרי – להיות כל הזמן שמח וטוב לב. לא היינו רוצים שמישהו יצפה מאיתנו להיות כל הזמן שמחים.
         נכון, אותי זה שיגע שאבא שלי כל הזמן רצה שאני אהיה שמחה, וכשלא הייתי שמחה הוא היה מתחיל להצחיק אותי ובעצם מכריח אותי לחייך.
         כן. אז הכבוד הבסיסי לילד שלנו הוא מצד אחד מילוי התפקיד שלנו בתור הורים, בשמירה על חייו במקרה זה, וביחד עם זה גם היכולת לכבד את כל מצבי הרוח שלו. את כל הרגשות. גם אם הם קשים, וגם אם קשה לנו איתם. זה כמובן לא אומר שנסכים שהרגשות שלו ידריכו את מעשיו לפגיעה באחר, אבל זה כבר לפעם אחרת.
         אז איך אני יכולה להעביר את המסר הזה בצורה מכבדת?
         מה הצורך שלך?
         הצורך שלי הוא לשמור על החיים שלו.
         יפה. זה הצורך. יש כן תפקיד שלך בתור אמא שאת חייבת למלא. אין כאן עניין של בחירה. לכן את צריכה לקחת על זה אחריות. אם כך, קחי על זה אחריות, מראש, לא בסוף. כשאתם יוצאים מהגן את נותנת לו יד ואתם הולכים ביחד.
         אני מבינה…
         אבל יש עוד צד בסיפור הזה – בואי ננסה להבין מה הצורך שלו, ואיך אפשר לענות על הצורך שלו מבלי לסכן את חייו.
         אה, זה בעצם כבר קורה. בהמשך הדרך מהגן יש מקום בטוח שמסתובבים בו הרבה ילדים, שם הוא יכול לרוץ. אולי אני יכולה לתת לו לרוץ גם ביציאה מהגן. יש שם גן משחקים עם כל מיני מתקנים שם גם אפשר לרוץ.
         אז הנה, גם הצורך שלו מקבל מענה. אפשר להסב את תשומת לבו לכך.
דוגמא:
         אתה מאד אוהב לרוץ כשאנחנו יוצאים בצהרים מהגן?
         כן, זה כיף לרוץ.
         איזה יופי, אז כשאנחנו נצא היום מהגן אתה יכול לרוץ בגן המשחקים. אחר-כך כשנגיע לכביש אני אתן לך יד ואנחנו נלך ביחד. הכביש מאד מסוכן ואני צריכה לשמור עליך שלא תפגע.
         צריך לזכור, גם אם תדברי אליו בכבוד, תסבירי את הצורך שלך, תשתדלי לתת מענה על הצורך שלו, תנהגי בסבלנות, יתכן שהוא לא יהיה מרוצה. מותר לו. זאת זכותו. וביחד עם זה, זאת זכותך ואף חובתך לשמור על חייו, על פי מיטב הבנתך.

2 מחשבות על “לרוץ לכביש

  1. אהבתי, יפה מאד, גישה לחיים
    אני מתרגלת את זה בזמן האחרון הרבה עם אוליבר הקטן… זה מאד מאתגר, אבל גם מתגמל, כי כשהצרכים שלו נענים בהתייחסות (לא תמיד אפשר למלא אותם, אבל יש התייחסות ישירה ורצון משותף למלא אותם), אז גם הוא מנסה למלא את הצרכים והרצונותת שלי (להירדם בלי נדנודים בלילה למשל).

  2. נטע,

    את נוגעת בעניין ממש חשוב – ההתיחסות הישירה לצורך, גם אם אי אפשר למלא אותו. אני חושבת שזה מה שיוצר אצלו את ההרגשה שרואים אותו, שהוא נלקח בחשבון, שיש לו מקום. למעשה מתחת לכל הצרכים השונים שלנו כבני אדם נמצא הצורך הבסיסי בהכרה, בקשר, במקום.
    כשהצורך הזה מקבל מענה הוא יכול להרגע, לשתף פעולה, ולהיות שמח, גם אם בדרך הוא עובר דרך כל מיני תסכולים.

    ועניין זה חשוב גם בהיבט של האמא. כשאנחנו, בתור אמהות מקבלות מענה לצורך בהכרה, הערכה, מקום, קל לנו להיות שמחות ורגועות, גם אנחנו צריכות להתמודד עם כעס או זעם או חוסר שביעות רצון של הילד.

    תודה על התשיתוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s