השראה: אתי הילסום 1

אני קוראת את יומניה של אתי הילסום ביום הזכרון לשואה על אדמת אירופה. כאן זה קרה. אמנם אני לא בהולנד, אני בפריז. אבל גם כאן זה קרה. 
 בערב אני הולכת לקונצרט של קבוצה שמעלה אופרות מהמאה השבע עשרה, בחברת איש שאת ילדותו בילה בכנסיה כדי להתחמק מגורלו היהודי. הוא חובב אופרה ומוסיקה בכלל. גידל בפריז את שלושת ילדיו שכולם אוהבים אופרה, כדברי ביתו – אחרי הרבה פעמים לומדים לאהוב. וכשאשתו מזמינה צדפות במסעדה הסמוכה לתאטרון, בה הם נוהגים לאכול אחרי הקונצרט כדבר שבשגרה, הוא אומר לי בנימה מבודחת, באנגלית מעורבת ביידיש: זאת "השיקסה" שלי.
"אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז אותי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים מחזיק אותי בזרועותיו".
כן, כך מרגישים כשיושבים באולם שנבנה לפני עשרות רבות של שנים ושומעים את לחישת המוות של זמרת המוצאת את מותה המדומה על הבמה, כשהיא שרה את שורת השיר שלה בפיאנו חרישי שמהדהד באולם כולו, והצ'לו שמלווה אותה עוטף את קולה כמו הקטיפה המצפה את המרפסות המאכלסות מאות אנשים שבאו לחוות את נס היופי, ועוד נשמעים צלילי הלאוטה באקורד סיום שמעטר את הרגע הזה במתיקות שאין לה סוף.
כן, כאן הרגשתי מעורסלת בזרועותיו של אלוהים, של האלוהי שבקרב בני האדם.
אתי הילסום כותבת את המילים הללו כשברור שדרכם של היהודים הנאספים מרחבי הולנד תהיה דרכם האחרונה, כשהיא יודעת את המצפה לה והיא ונכונה לצאת את ביתה למחנה המעבר בווסטרברוק, בדרכה אל מותה. 

"הדברים האלה גדולים ושטניים מכדי שנגיב עליהם בטינה ובמרירות אישית." היא אומרת, ומחפשת את אלוהים בקרבה.

("השמיים שבתוכי", יומניה של אתי הילסום 1941-1943)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s